שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל הכלים · דף קכג.
בגמ' ה"נ מייחד לי' מקום פי' רש"י עלי ומדוכה, אבל לולי דבריו י"ל דהאי שינויא קאי דוקא אמתני' דעלי דלא בעי לאוקמא משנת ב"ש וב"ה כיחידאי, אבל ברייתא דמדוכה שפיר י"ל דאתיא כר"נ, וכן הסברא נותנת דרק אעלי קפיד ומייחד לה מקום, וכן משמע הלשון הא נמי, כמ"ש התוס' מיהו רש"י ז"ל גריס הני נמי דלפ"ז משמע דקאי נמי אמדוכה, ולכאורה משמע הכי מהא דמוקי רבה לקמן (קכ"ד.) ברייתא דמדוכה כר' נחמי' ולא מוקי ככו"ע ומשום דקפיד עלייהו ומייחד להו מקום, אך י"ל דהא הוי מקמי דשמע להא דר' חיננא ב"ש משמי' דרב, ועי' במהרש"א לקמן (ע"ב בתוס' ד"ה איתיבי') מ"ש בזה:
שם בגמ' שלח לי' כו' א"ל תניתוה מחט כו' וכי מה איכפת לי' לקוץ כו' אמר רבא כו' ויש לתמוה דלא משני רבא כלל ראיית ר' יוסף ממתני' דהכא. ונ"ל דהא דפשיט לי' ר"י ממתני' אינו אלא אליבא דר"י לעיל דס"ל דמתני' מיירי בכלי המיוחד לכך, ומשו"ה שפיר י"ל כיון דהמחט מיוחד לקוץ, ולקוץ מה איכפת לי' בין נקובה לשאינה נקובה, אבל לדידן דלא איירי מתני' במיוחד לכך ואפי' במחט שמלאכתו לאיסור שרי, שפיר י"ל דדוקא כשהיא כלי גמור שרי ולא כשניטל חודה:
בתוס' ד"ה האי פוגלא, וא"ת האי פוגלא היכי דמי כו', עי' במהרש"א מ"ש דמשו"ה לא הקשו אברייתא דפגה שטמנה בתבן, די"ל דת"ק דר"א בן תדאי תנא הוא ופליג אהא דתנן דבשכח מותר, ואינו מובן דכיון דאיכא תנא דפליג אמתני' דלקמן בפ' נוטל שוב י"ל דר"נ ס"ל ג"כ כוותי', אך בפשיטות י"ל דפגה שאינה מגולה אלא מכוסה כולה וצריך ליקח התבן בידים פשיטא דאסור, ולא התירו בשכח אלא לטלטל אגב היתר, אבל בהך דפוגלא דר"נ שאינו מכוסה למעלה שפיר הקשו, אכן עיקר קושית התוס' י"ל דדוקא במעות שע"ג הכר ואבן שע"פ החביות שרי בשכח משום דבטל אגב הכלי, דאין לומר להיפוך שיבטל הכלי לגבי האבן, אבל הכא בפוגלא שטמן בעפר המחובר עם קרקע העולם שפיר יותר מסתבר לאסור גם הפירות בטלטול שהן בטלין להקרקע, דהא איפכא ליכא למימר דהקרקע בטל לגבי הפרי: