אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק כירה › דף מז.

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כירה · דף מז.

דף מו:

בגמרא והתנן נוטל אדם כו' פי' רש"י ור"י שמעינן לי' לעיל דכר' יהודה ס"ל כו' אין מובן מאי בעי רש"י בזה. וכ' המהרש"א דלר"ש י"ל דאפשר דהאפר אינו מוקצה. ואין לפרש כוונתו דלר' יהודה אסור מטעם שהי' בסיס להשלהבת ואיירי דביה"ש היה גחלים עם חש ובשבת נעשו אפר דא"כ מאי משני הגמ' מהא דמטלטלין כנונא אגב קיטמא הא הכא שאני דהוי בסיס. וגם היא גופא קשיא מנ"ל להגמרא להקשות דלמא איירי באפר מוכן מבעוד יום דגם לר"י לא הוי מוקצה. ונראה כוונת רש"י לפי' המהרש"א דלר"י שפיר הוי אפר מוקצה דאינו מיוחד לתשמיש וכ"מ בחי' הרשב"א] אבל לר"ש לא הוי מוקצה דל"ד לגרוגרות וצמוקין. מיהו לכל הפירושים קשה מאי דאמר לי התיר רבי הא רבי ס"ל לעיל כר"ש בנר וצ"ע. וגם למה לרש"י כ"ז ואמאי לא פי' כפשוטו דגם לר"ש הוי מוקצה בס"ד דגמ' וכן נראה דעת התוס':

ובעיקר קושית הגמרא טעמא דאית בה פירי. לכאורה קשה דלמא הא דמוקי ר"י מתני' דהתם באית בה פירי במניח איירי. [וכן משמע פשט לשון הגמרא לקמן (קמ"ב.) דמקשי' ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור וע"ז אר"י דבכלכלה מלאה פירות עסקינן]. וכאן בשוכח דלא הוי בסיס. אך ז"א דא"כ למה הוצרך ר' יוחנן לדחוק ולאוקמא במלאה פירות הו"ל לאוקמא נמי מתני' דהתם בשוכח. ש"מ דגם בשוכח אסור לטלטל הכלכלה בדלית בה פירי אלא א"כ ינער האבן וכ"כ הרשב"א לקמן ע"ש] וכמו כן י"ל מאי דלא משני דהא דמוקמי' מתני' דכלכלה ואבן בתוכה במלאה פירות הוא משום דאיירי באבן המתוקן לסתום פי הכלכלה לכן לא בטלה כמ"ש תוס' ד"ה ואמר כו'. דא"כ אכתי תיקשי כנ"ל למה לי' לר"י לאוקמא במלאה פירות לוקמא באבן דעלמא כנ"ל:

שם בגמ' אמר אביי קרטין בי רבי מי חשיבי כו' והתניא בגדי עניים לעניים לפמ"ש התוס' ד"ה בגדי עניים דדוקא בטומאת מדרס דביחוד תליא מילתא אמרינן הכי אבל לא בשאר טומאות א"כ מה בכך דבי רבי לא חשיבי. והי' אפשר לומר דאיסור מוקצה דומה לשאר טומאות. וצ"ל דע"פ סברא מדמי מוקצה לטומאת מדרס דבמוקצה תליא נמי ביחוד כמו במדרס דהתם:

שם בגמ' מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטל כו'. בתוס' משמע דמפרשי קושי' הגמ' משום דמסתמא יש בה שמן ג"כ, א"כ מ"ש מכנונא אגב קיטמא, ולפ"ז למאי דמשני בגלילא שנו שאין שמן חשוב להם. לא יועיל שמן של היתר כיון דהאיסור חשוב טפי וכ"פ בטוש"ע או"ח (סי' ש"י סעיף ח') דאם דבר האיסור חשוב יותר מדבר ההיתר אסור לטלטל ע"ש] וזה דין חדש. ולולי דבריהם י"ל דקושית הגמ' אדלעיל קאי אהא דמסקינן הנח לנר שמן ופתילה דנעשה בסיס כו' אבל בנר שאינו דולק ולא נעשה בסיס מותר בטלטול. וכאן תניא דגם באינו דולק אם יש בו שברי פתילה בלחוד נמי אסור. מדקתני שוין כו' דקאי אפלוגתא דר"י ור"ש בנר ישן כפי' רש"י מיירי באינו דולק. ולא נחית לחלק בין פתילה לשברי תילה כמ"ש התוס' ד"ה הנח]. וע"ז תירץ דבגלילא שאין שתן מצוי להם כפי' רש"י] נעשה נמי בסיס להאיסור דהיינו השברי פתילה שהי' עלי' ביה"ש:

בתוס' ד"ה וארבב"ח כו' תימא אמאי לא פריך כו' מטה על צדה והיא נופלת אבל טלטול גמור אסור כו'. וי"ל פשוט דאיכא למימר דמתני' רבותא קמ"ל דטלטול גמור פשיטא דמותר כיון שמגבי' גם ההיתר וטרח בהיתרא. אבל להטות ולנער רק את האיסור סד"א דאסור טפי למ"ד טלטול מן הצד שמי' טלטול. ועי' מ"ש התוס' לעיל (מ"ג.) ד"ה דכ"ע. כיון דבאיסורא קטרח למאי דמוקמינן התם מתני' כרשב"ג דבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן] וקמ"ל דמותר ג"כ לנער כשצריך לגופו. [אכן מסיפא דמתני' דהתם דקתני היתה בין החביות מגבי' ומטה על צדה משמע כמ"ש התוס' דאם אפשר בניעור אסור בטלטול גמור וכ"פ בטוש"ע (סי' ש"ט) להדיא ע"ש]:

בד"ה בגדי עניים כו' ומייתי ר"ת ראי' כו'. עי' במשניות (פכ"ח דכלים) גירסא שלפנינו בגדי עניים מטמא אף פחות משלש על שלש א"כ אין לפרש כפיר"ת אף דהתו' בזבחים (צ"ה.) ד"ה מעיל כתבו דגירסא זו ט"ס היא אכן הר"ש מקיים הגירסא ע"ש]. והרע"ב מפרש שם דמיירי בבגד גדול שעושין מחתיכות שאין בהם ג' על ג' וגם לגי' התוס' שלשה על שלשה יש לפרש כן. ועל פי' ר"ת יש לתמוה דסתם הסוגיא דפ"ב לעיל משמע דפחות משלשה ע"ש ליכא טומאת מדרס גם לעניים. וגם הטעם תמוה כיון דאינו ראוי לשכיבה מה לי עשיר מה לי עני. גם מ"ש התוס' דע"כ בעשירים מיירי דבפ' כ"ח תנן כו' קשה דלפמ"ש התוס' אח"כ ואור"י דאי ממתני' ה"א דבגדי עניים היינו כעין שק כו' שוב אין ראי' לפי' דר"ת. ואימא דאה"נ דהכי הוא פי' דמתני' דפכ"ח הנ"ל. ובסוגיא דשמעתין נראה לפרש ג"כ על שק שאינו מלבוש לעשיר לא מטמא לעשיר אף אם הוא בגד שלם לעני:

בד"ה הוי מטלטלינן כו' וק' כו' בפ"ב דביצה כו'. ולכאו' הי' נראה ליישב דכוונת הגמ' התם דכיון דאין מוקצה לחצי שבת א"כ אין הכוס נעשה בסיס להשיריים. אלא דבעודן עליו אסור לטלטל מפני השיריים שבכוס שהם מוקצין וע"ז שפיר פריך דליטלטלינהו אגב כסא. דנהי דהכא בעינן דוקא שיהי' בה גם קיטמא היינו מטעם שהי' בתוך הכנונא הני שברי עצים ביה"ש והי' המחתה בסיס אל המוקצה לכך צריך להיות נמי קיטמא כי היכי דליהוי הכלי בסיס לאיסור ולהיתר. משא"כ שם בשיורי כוסות דבשבת לא שייך איסור בסיס כיון דאין מוקצה לחצי שבת שפיר יש להתיר בטלטול אגב הכלי כמו אגב הקיטמא. אכן התוס' ס"ל דנהי דאין מוקצה לחצי שבת הוא רק להתיר אחר נטילת דבר המוקצה אבל בעודן עליו שפיר חל עליו שם בסיס. ומסברא הי' אפשר לחלוק ע"ז [וכמ"ש הבעה"מ פ' מי שהחשיך דכיון שלא הי' עליו ביה"ש אינו נעשה בסיס, ועי' במג"א (סי' רס"ו ס"ק י"ד) ובתוס' לקמן (נא.) ד"ה או וכן בריש ביצה משמע דגם בשבת נעשה בסיס]. אבל באמת פשט לשון הגמ' לעיל במעות שעל המטה משמע נמי דבהניח עלי' בשבת מיתסר לטלטל אגב המטה וכן באפרוחין שעל הסל בעודן עליו לעיל (מג וע"כ צ"ל כשיטת התוס' דשייך בסיס גם בשבת לענין עודן עליו. דדוחק לומר דכל הסוגיות דלעיל שלא אליבא דרבא:

ועי' בר"ן בשם הרמב"ן שפי' דאפי' באפר שאינו ראוי שרי כו' דבטלים אגבה ולא הויא מחתה בסיס כו'. ולבסוף הקשה על דבריו דלדידן דלא קיי"ל כר"ש במוקצה מחמת איסור לא משכחת שיהא הכנונא ראוי דבהוסק מבערב הו"ל מוקצה מחמת איסור כו'. ואי משום הא לא אריא דמשכחת כשהי' הכנונא תחת הכירה ונופל עלי' ניצוצות ואפר מן הכירה דשפיר הכנונא מותרת בטלטול שלא היתה מוקצה ביה"ש. אך מלשון הגמ' לקמן אמתני' דבסמוך דמשני ניצוצות אין בהם ממש. משמע דוקא ניצוצות שא"ב ממש אין הכלי נעשה בסיס להם אבל לא אפר וצ"ע:

בד"ה בגלילא שנו כו' משמע שהי' מצוי פשתן הרבה שם. אין לפרש כוונתם דמדמותר ליקח מהנשים ע"כ הטעם משום שהי' מצוי. דז"א דאטו משום דמצוי רשאין ליקח שלא מדעת הבעלים הא מ"מ שוין הרבה הכלים שלוקחין מהם, וע"כ הטעם שם כמו שפי' רש"י התם שאלו הכלים ממלאכת הנשים הם והן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן היא רק כוונת התוס' מדנקט התנא כלי צמר ביהודה ופשתים בגליל. משמע דבגליל שכיחי טפי פשתן מצמר כנ"ל. אך י"ל שיטת רש"י דס"ל לרש"י דלרבותא נקט התנא פשתים בגליל אע"ג שפשתן ביוקר בגליל מ"מ רשאין ליקח מהם כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה