אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק כירה › דף מה:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כירה · דף מה:

דף מה.

בגמ' בגמורבי לית לי' מוקצה והתנן א"ש את המדבריות כו' לכאורה קשה למאי דאר"נ ריש ביצה דסתם לן תנא דהיינו רבי בשבת כר"ש וביו"ט כר"י א"כ י"ל דהאי דפצעילי תמרה בשבת הוי [ועי' מ"ש במהרש"א סוף ביצה דע"כ צ"ל דסוגיא זו דלא כר"נ אבל א"כ קשה על הרי"ף מ"ט פסק כר"נ כיון דסתמא דגמ' לא ס"ל כוותי'], וי"ל דהנך פ"ת לא חזי כלל לאכילה אלא ע"י בישול ולכך ע"כ מיירי ביו"ט וכן פירש"י בביצה (מ') דהך פצעילי תמרה ביו"ט מיירי ע"ש, ובזה יש ליישב תמיהת התוס' אמאי לא פשיט מלקמן דהורה במנורה כר"ש בנר, ולמ"ש י"ל דכל הספק הכא הוא ביו"ט אבל דשבת פשיטא לי' דכר"ש ס"ל, מיהו בל"ז תי' בתרא דהכא דלדבריהם, קאמר לא אתיא כר"נ דריש ביצה דלדידי' אית לי' לרבי מוקצה ביו"ט ועי' בתוס' לקמן (קנ"ו):

שם בגמ' הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמיין, וקשה הטעם כיון דשפיר חזי מדבריות כביתות לא דמו לגרוגרות וצמוקין דלא חזו, ורש"י כ' דטורח להביאם, וגם זה דוחק דמי לא עסקינן שבאות מעצמן מבעו"י, מיהו כ"ז צריכין לדחוק לשיטת התוס' ישנים שפי' דפצעילי תמרה דחינהו בידים וחזי, אבל באמת לפירש"י שהם תמרים שלא נגמרו ומכניסין אותם בסלים, י"ל דאין זה דיחוי בידים דאדרבה מניח אותן בסלים כדי שיגמרו עוד ולא בטלינהו ממה שהיו כבר מוכן ודוקא היכא שמתקלקלין ע"י העלי' לגג כגרוגרות וצמוקין נקרא דיחוי, ולפ"ז פצעילי תמרה לא חזי כיון שעדיין לא נגמרו ולא דחינהו, וא"כ י"ל דס"ל לרבי דעיקר מוקצה תלוי דוקא בדחינהו ולדידי' חטים שזרען בקרקע נמי אסור כיון דדחינהו בידים ודוקא פצעילי תמרה מתיר דלא הוי דיחוי בידים כנ"ל, ולהכי מדבריות נמי אסור, ובלשון רש"י עצמו לעיל אין הכרח לפרש כהבנת התוס' ישינים, וכן מצאתי בחי' הר"ן כמ"ש ולא הביא כלל שרש"י לא פי' כן, אך מרש"י דהכא מדהוצרך ולהוסיף דטורח להביאם לא משמע הכי:

שם בגמרא דאית בי' ביצת אפרוח פרש"י וכלב לא אכיל לה משום קליפה, וא"י למה הוצרך לכך דבלא"ה א"ש כיון דעומד שיגמור האפרוח הוי מוכן לאדם ולא לבהמה וגרע מבע"ח שמתו):

בתוס' ד"ה הב"ע פי' הר"ר יוסף כו' אלא ודאי ב"ח מוקצין הם כו', ולא ביארו ליישב מה דנקט אפרוח מת, ובתוס' ישינים פי' משום דחי אפשר להפריח, וקשה דהא לקמן בתוס' ד"ה דאית בי' פירשו דאסור אפי' ע"י ניעור כיון דהוי כמניח ע"ש, א"כ אסור נמי להפריח [ע"י ניעור, ומ"ש במהרש"א דאפשר להפריח ע"י הברחה, אינו מספיק דאכתי הו"מ לאוקמא באפרוחים קטנים שא"י להפריח בהפרחה], לכן נראה דהתוס' לא חששו לדיוק ה"ר יוסף דס"ל דלשון הבעיא קינה של תרנגולת משמע דלית בה אפרוחין וע"כ דבקינה שיש בה תרנגולין פשיטא לי' ודוקא של תרנגולין בעי:

ומ"ש התוס' ולא דמי לבשר תפל כו' קצת קשה מה קשה להו הא הכא קאי רק למ"ד דמודה ר"ש בב"ח שמתו אבל התם קאי לאידך מ"ד דקיי"ל כוותי' ודוק:

בד"ה דאית בי' ביצה כו' ואפשר דמשום טעמא דמשקין שזבו לא הוי אסר ר"ש לטלטלה אלא לאכילה, צ"ע הטעם כיון דלא חזי לאכילה מוקצה הוי לכו"ע כאבנים בעלמא ובהנאה ודאי נמי אסורין מה"ט דשמא יסחוט א"כ לא חזי מידי, [אפי' לכסות בה את הכלי ולסמוך כרעי המטה, אך לפמ"ש התוס' ביצה (ג') ד"ה גזירה בתי' ב' דהך גזירה שמא יסחוט ליכא אלא בדבר שאדם מתאוה להם, י"ל דבהנאה אין לאסור מהאי טעמא, ועי' במג"א (ר"ש סי' תקי"ג) בשם היש"ש דאיסור טלטול אינו אלא משום לא פלוג אטו תרנגולת העומדת לגדל בצים, ובפנ"י ריש ביצה האריך בזה ע"ש]:

בד"ה אמר לי' מנרתא כו' וא"ת אמאי לא מוכח מדאר"י דסוכה אפי' בשמיני אסורה כו' ותי' ר"י כו' ול"ד לסוכה דאיתקצאי ביה"ש מחמת מצוה כו' וקשה דמ"מ מ"ט אסור התם בשמיני הואיל ולית לי' לר"ש דאיסור דביה"ש אוסר כל היום, כמ"ש התו' לעיל בעמוד הקודם בד"ה עד בשם ר"י עצמו ע"ש, וצ"ל כוונתם דבאמת אין חילוק לר"ש רק דהוי מצי למידחי דר' יוחנן מחלק בינייהו, ולפמ"ש לעיל יש ליישב גם הכא דביו"ט ס"ל לר"י כר' יהודה רק בשבת מפלפל הש"ס הכא אי ס"ל כר"ש או לא כנ"ל, גם י"ל דהכא מיירי כל הסוגיא לטלטל א"כ י"ל דלאכילה בלבד ס"ל לר"י כר"י, כדאשכחן נמי רב דס"ל במוקצה לאכילה כר"י ולטלטל כר"ש כדלקמן (קכח) והובא לעיל בתו' סוף פ"ק (י"ט ע"ב) גבי כרכי דזוזא, מיהו באמת יש לתמוה אהא דמייתי הש"ס לעיל דרב לטלטל התיר לטלטל שרגא דחנוכתא מחמת שהי' שעת הדחק מוכח דס"ל לטלטל נמי כר"י ובתו' עצמם כ' דבכמה מקומות ס"ל לרב כר"י, והלא לקמן אמרינן דלטלטל כר"ש ס"ל, ומתוך הדוחק נראה לפרש לקמן דבמידי דאכילה בלבד אמרו דלטלטל שרי כיון דמוקצה דרבנן היא סגי דאסרוהו באכילה ולא בטלטול אבל מידי דלא חזי לאכילה אסרו אפי' טלטול, [וכן פי' הרשב"א לקמן כדי לתרץ הא דכרכי דזוזי דלעיל ע"ש], אך בתוס' סוף פ"ק דמכילתין לא משמע הכי וצע"ג:

בד"ה אין לנו וכו' בסוה"ד ונראה לפרש דר"י ס"ל כר"י כו' וקשה דהא גבי מחתכין נבלה לפני הכלבים פוסק ר"י בהדיא כר"ש לקמן (קנז.) וכמו שהביאו התוס' עצמם בתחלת הדיבור, (ומ"ש התוס' לחלק דשאני התם דלא דחיא בידים ליתא לפמ"ש השתא דגם במוקצה מחמת מיאוס ס"ל כר"י אע"ג דלא דחי' בידים, ומ"ש התו"י דמוקצה מחמת מיאוס חמור ממוקצה מחמת איסור היכא דלא דחי' בידים, הוא נגד דברי התוס' לעיל (י"ט :) ובחולין (י"ד:) ד"ה אימור ע"ש], ואפשר כוונתם דדוקא הכא בלשון זה, שאמר ר"י אין לנו אלא בנר כר"ש לא אתי לפסוק כר"ש אבל בעלמא שפיר ס"ל כר"ש וצ"ע:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה