שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כירה · דף מד:
בתוס' ד"ה יש עלי' מעות ע"כ במניח איירי דבשכח תנן מנער את הכר והן נופלות כו' לכאורה הי' נראה דמיירי בשכח ואין מטלטלין אותה עם המעות [כמ"ש המהרש"א] אבל ע"י ניעור אין הכי נמי דשרי, מיהו נראה ראי' לשיטת התוס' דהא מסיים והוא שלא הי' עלי' בה"ש משמע דאם הי' עלי' בה"ש אסור והוא במניח מטעם בסיס, וע"כ מיירי שלא הי' על המטה אלא מעות דאי הי' עלי' גם דבר מותר הוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, וא"כ ע"כ רישא נמי מיירי שהניח בכוונה ובאין עליו דבר היתר ושיהי' אסור לטלטלה אפי' ע"י ניעור, דאי לאו הכי מצי מיירי אפי' הי' עליו בה"ש אלא שהי' עליו דבר היתר ג"כ, אלא ע"כ דכל החילוקים מיירי באין עליו דבר המותר דוקא משום דבעי לאסור אפי' ע"י ניעור כנ"ל, אבל קשה דהא י"ל דהחילוק בין מניח לשכח אינו אלא באם מניח בע"ש דבמניח נעשה בסיס בה"ש ולא בשכח אבל בכאן דע"כ מיירי במניח בשבת כמ"ש התוס' להדיא אין חילוק בין מניח לשכח, [וכ"מ בבעה"מ לקמן פ' מי שהחשיך, אכן בתוס' ביצה (ב' ד"ה וב"ה) מבואר דבשבת נמי הוי בסיס במניח, ועי' במג"א (סי' ש"ח ס"ק נ') שהעיר בזה]: