שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כירה · דף מג:
בגמרא כבר תרגמה ר"ה לשמעתיך כו' לפמ"ש התוס' לעיל בטעמא דרבה אליבא דרב חסדא משום טירחא דלא צריך לא התירו אלא הצלה מצוי' א"ש, דאין לומר הכא במת משום דלא שכיח הוא אסור דא"כ למה נקיט מת כיון דאפי' לצורך דבר הניטל לא התירו הצלה שאינו מצוי', אבל לפירש"י קשה דילמא ס"ל לר"ה כר"ח אליבא דרבה ומת הוי הצלה שאינו מצוי' ולא התירו לצורך דבר שאינו ניטל, וצ"ל דסתם גמ' לא ס"ל כרבה אלא כרב יוסף:
שם בגמ' אי דאיכא ככר או תינוק מ"ט דת"ק, קצת קשה די"ל טעמא דת"ק דאסר מפני שבדליקה החמירו דאם נתיר לו להציל אתי לכבויי כמ"ש לקמן בתוס' ד"ה מתוך כו', ומה שתי' התוס' דדוקא גבי ממון אמרי' הכי ולא במת, י"ל דרבנן ור"י בן לקיש פליגי בהאי סברא:
בתוס' ד"ה זה זוקף תימא לר"י כו' אי נימא שיש אוכלין עם המת, לפ"ז פי' על המת ועל האוכלין מילתא חדא היא שיש מת ואוכלין (וכן פי' המהרש"א], וקצת ראי' לפי זה, דאי כפשוטו השתא על המת שרי על האוכלין מיבעיא, [ולתי' א' שכ' התוס' דלא שרי שם אלא בענין שאומר כאן שעושה בשביל חי לא דמי אהדדי דעל האוכלין פשיטא דשרי כדרכו ממש]:
בד"ה דכו"ע כו' ואין לו אלא מטה אחת כו' י"ל דרק בדרך פלפול אמרו כן אי הוי ס"ל לאו שמי' טלטול דע"כ למ"ד לאו שמי' טלטול צריכין לשנויי הכי, אבל באמת למאי דקיי"ל שמי' טלטול י"ל דגם ר"י בן לקיש לא התיר אלא במן הצד והפוס' חולקין בדין זה, ועי' בר"ן ורא"ש שהביאו בשם רש"י דמותר טלטול גמור וברש"י שלפנינו אין הכרח דנהי דבס"ד פי' רש"י בד"ה אי דליכא כו' דגם טלטול גמור שרי מ"מ במסקנא דפירש"י ד"ה אי לא שרית אבל במוטל בחמה לא שרי משמע יותר דלא קאי אלא לענין טלטול מן הצד ע"ש, מיהו סתמא דגמ' ביומא (פ"ה.) משמע דמותר בכל גווני ועי' בר"ן שהביא בשם ה"ר יונה לדקדק דאף במת לא התירו טלטול גמור מדאמרי' הלכה כריב"ל במת וכו', ומ"ש הר"ן לדחות די"ל דלעולם בטלטול גמור ואפ"ה איצטריך למעוטי הצלת ממון כו', קשה לפרש כן לשון הגמ' לומר דאתי למעט מה שלא הוזכר כאן כלל, אבל בל"ז י"ל דאין ראי' די"ל איפכא דלפיכך דייק הגמ' לומר הלכה כריב"ל במת דאי הוי אמרי' סתם הלכה כר"י בן לקיש הו"א דהטעם הוא משום טלטול מן הצד לא שמי' טלטול לפיכך דייקו לומר דהטעם לא הוי משום טלטול מן הצד אלא משום דבמת התיר ממילא נשמע דבמת אף טלטול גמור מותר דלא שנא כיון דבכ"מ אף טלטול מן הצד אסור:
בא"ד וע"ק לר"י כו' סכינא כו' דצה ושלפה ופרש"י משום טלטול מן הצד כו, ונ"ל ליישב פירש"י דס"ל דאם הסכין נתחב בחוזק כששולפו אינו רוצה להסירו בכח כדי שלא יתקלקל ויתפגם, אלא מרחיב הסכין לכאן ולכאן להסיר העפר מן הצד כדי שיצא בריוח, וא"כ רוצה לטלטל העפר וכה"ג טלטול מן הצד אסור כיון שרוצה הטלטול הגם שהוא משום טובת הסכין מ"מ רוצה טלטול העפר, אבל במנער הכר והמעות נופלין אינו רוצה אלא הכר ולא איכפת לי' כלל בטלטול המעות רק דממילא נופל וכה"ג שרי טלטול מן הצד כנ"ל: