אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק כירה › דף מב:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כירה · דף מב:

דף מב.

בגמ' בגמאיבעיא להו ר"י ארישא קאי כו' לכאורה קשה מאי נ"מ כיון דהלכה כת"ק. ונ"ל דנ"מ נמי לת"ק למ"ש התוס' למסקנא דר"י לקולא דדוקא גבי תבלין פליג ר"י. א"כ מוכח דאפי' מידי דלא בשיל בכ"ר מ"מ ע"י חומץ וציר בשיל שפיר. ממילא י"ל נמי לדידן במילחא דצריכא בישולא כבשרא דתורא מ"מ ביש בו חומץ וציר אסור כמו בתבלין לר"י. משא"כ אי ר"י לחומרא פליג אין הוכחה מדברי ר"י על מידי דבעי בישול על האור שע"י חומץ וציר יתבשל גם בהוסר מן האור. מיהו מדברי הרי"ף שהשמיט הך בעיא משמע דליכא נ"מ לדינא וס"ל דדרך הגמ' לבאר במה פליגי תנאי דמתניתין:

בתוס' ד"ה אבל נותן כו' ובירושלמי כו'. ונראה דעירוי לא הוי ככ"ר ולא ככ"ש אלא מבשל כדי קליפה ע"ש כל הדיבור. ונלע"ד דראיות התוס' מהא דתתאה גבר ואדמיקר לי' בלע הוא לומר דאינו ככלי א' אבל להוכיח משם דמבשל כדי קליפה אין הוכחה די"ל דבולע אבל אינו מבשל. אך מהירושלמי הוכיחו דמבשל כיון דמרבה לי' מקרא אשר תבושל. משמע דקרי לי' בישול וכדי דלא נימא להוכיח מזה דמבשל בכולו ככ"ר ע"ז הביאו ראי' דאינו מבשל אלא כדי קליפה. ומה דאמרו בירושלמי שאני כלי חרס דבלע. פי' כיון דבולע מתבשל במהרה אפי' ע"י עירוי שנכנס הרתיחה בפנים ולהכי דייק מכלי נחושת כנ"ל. והר"ן הביא פי' הירושלמי דבלע אבל אינו מבשל ומפני זה הוצרך לדחוק דבנחושת כל שאינו מבשל אינו בולע ג"כ. ולמ"ש א"ש טפי:

בא"ד ואי עירוי ככ"ר כו' אפי' בלע בליעה גמורה פלט בניצוצות. משמע דפשיטא להו דלמ"ד עירוי ככ"ר מהני הגעלה בעירוי אפי' לכלי שבלעה בכ"ר והסברא תמוה די"ל כיון דנבלע בכח דכ"ר לא פלט בכח דעירוי. וכ"כ הר"ן כאן בפשיטות דאפי' למ"ד עירוי ככ"ר מ"מ לא מהני הגעלה דעירוי אי נבלע בכ"ר ע"ש [ובע"ז פ' השוכר]. ובלא"ה צ"ע מה שתפסו התוס' דניצוצות דינו ככל עירוי והלא הספק בעירוי משום דכלי שלמטה צונן ותתאה גבר א"כ התם דהדפנות רותחין הניצוצות דינם כמו כ"ר לכ"ע. ומה דמחלק הגמ' שם בין הגעלה גמורה לניצוצות אינו מטעם עירוי אלא מטעם דהמים מועטין ע"י ניצוצות וצ"ע. וכבר קדמני בזה בגליון הש"ס:

בד"ה ואם נתנוהו מבע"י מותר. הלשון דחוק כו'. ואפשר לומר דהא לישנא דמתניתין משמע דבה"ש נמי אסור כיון דקתני מבעוד יום דוקא. א"כ י"ל דקמ"ל דאפי' נתנוהו כבר דוקא מבעוד יום מותר אבל בה"ש אפי' נתנו צריך לחזור וליטלו קודם חשיכה כנ"ל. גם י"ל למ"ד טעמא דמתני' משום דמבטל כלי מהיכנו דבאם הכין הכלי מבע"י רק לזה לקבל השמן מותר ליתנו תחת הנר אף בשבת דלא הוי תו מבטל כלי מהיכנו:

בד"ה ואין ניאותין כו' איכא לאוקמא כר"ש כו' כ"ז שדולק כו'. לישנא דמתני' משמע דמותר לטלטל שלא אמרו אלא ואין ניאותין ממנו ולר"י דאית לי' מוקצה מחמת איסור טלטול נמי אסור. וכ' במהרש"א דמשו"ה כ' התו' דמתני' אתיא כר"ש ע"ש. אבל לפ"ז קשיא רישא מ"ט אין נותנין כו' דהא לר"ש לא הוי כלל מבטל כלי מהיכנו כיון דמותר לטלטל את השמן אם לא שנדחוק לפרש דסיפא אתיא כר"ש ולא הרישא לכן נראה לומר דה"ה לטלטל אסור אפי' לר"ש ובמתני' לא קתני אלא עיקר האיסור דאין ניאותין כו' וכיון דאינו ראוי לכלום שוב ממילא נשמע דאסור אף לטלטל וכ"כ הגרעק"א בגליון הש"ס]. אך גם הא דאין ניאותין לר"ש קשה להבין הטעם כיון דאחר שכבה מותר השמן שנשתייר וגם השמן שנטפטף בעודו דולק מותר לאחר שכבה הנר כדכתבו תוס' לקמן (ד"ה בעודן עליו) בהדיא. א"כ גם כשהוא דולק מ"מ השמן שנוטף לגבי זה השמן ליחשב כמותר השמן אחר שכבה כיון שכבר אינו תוך הנר (וכן תמה הפנ"י לקמן בתוס' ד"ה בעודן עליו ע"ש]. גם משמעות הגמ' דמייתי פלוגתא דת"ק ור"ש במותר השמן על הך דאין ניאותין. משמע דר"ש פליג ע"ז וצ"ע ואין להביא ראי' לדברי התוס' מהא דאמרי' לקמן (מ"ז.) הנח לנר שמן ופתילה דנעשה בסיס לדבר האסור דע"כ אין ניאותין משמן המטפטף דאי לאו הכי ליהוי נר בסיס לדבר המותר ג"כ. דז""א דלא שייך לומר דהוא בסיס לשמן המטפטף דאדרבה מה שנוטף וניטל ממנו הוא הראוי ואין שמירת הכלי בסיס אלא על הנשמר בתוכו לא על הנוטף ממנו כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה