שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כירה · דף מב.
בגמ' ת"ר נותן אדם חמין לתוך צונן כו' רש"י פי' משום דתתאה גבר ותוס' פי' משום דדרך התחתון להיות מרובה ורוב צונן שרי. ונראה דרש"י מודה לזה דברוב צונן שרי דהא לעיל במיחם שפינהו דהוא ודאי כלי ראשון ומ"מ בנותן מים מרובים להפשיר הוי ומותר, אלא דלפי' רש"י מיירי הכא שהחמין מרובין דלא הוי להפשיר. אבל קצת קשה לפ"ז מאי דפריך הגמ' רחיצה בחמין ליכא הא י"ל דמשכחת בצונן מרובה. וצ"ל דרחיצה בחמין משמע חמין ממש ובצונן מרובה לא הוי חמין. אך התוס' ודאי דלא ס"ל הכי דא"כ אפי' אי חמין לתוך צונן שרי נמי בטלה רחיצה בחמין. כיון דהתחתון מרובה הוי הרוב צונן] וע"כ צ"ל לשיטת התוס' דגם בכה"ג הוי חמין ורש"י לא ס"ל הכי כנ"ל. ולולי דבריהם נראה לפרש לפמ"ש התוס' לעיל (מ':) דמשו"ה מותר בכ"ש משום דדופנותיו מקררין. א"כ הכא נמי כשנותן חמין לתוך צונן א"כ הכלי צונן משו"ה שרי דע"י הדפנות המקררין אינו מתבשל, אבל בצונן לתוך חמין דהכלי הוא חם ע"י החמין שבתוכו שפיר מתבשל הצונן כיון דליכא דפנות המקררין:
שם בגמרא לימא ר"ש בן מנסיא דאמר כב"ש קצת קשה דאי אסיפא קאי ע"כ פליג ר"ש בן מנסיא אב"ש ואב"ה וא"כ אמאי א"ש לי' טפי אי קאי אסיפא. ואפשר לומר דעיקר קושית הגמ' דלא הו"ל למיתני רשב"מ אוסר אלא דברי ב"ש וכן הי' אוסר רשב"מ ומדמתני לרשב"מ באחרונה משמע דלא ס"ל כב"ש:
בתוס' ד"ה מי סברת כו' וא"ת למאי דס"ד כו' וי"ל דר"י לב"ה אתי לאשמעינן כו'. לכאורה מאי תירצו כיון דאין הלכה כב"ה מאי נפקא מינה היכי סברי ב"ה. ונראה דקמ"ל דספל הרי הוא כאמבטי א"כ ע"כ נשמע דר"ש בן מנסיא לא קאי אסיפא דא"כ רחיצה בחמין ליכא כקושית הגמ'. וע"כ דקאי ארישא ואוסר בכוס צונן לתוך חמין. אבל אי ספל אינו כאמבטי שפיר י"ל דקאי ר"ש בן מנסיא אסיפא. ובכוס מודה דשרי אפי' צונן לתוך חמין א"כ שפיר נ"מ במה דקאמר היכי דעתו של ר"ש בן מנסיא בכוס:
.)
שם במשנה האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין כו'. לכאורה נראה דלא יתן אבל אם נתן פטור דלאו דרך בישול הוא. ותו דהא כל בישול אינו חייב עד שיתבשל כמאכל ב"ד. א"כ אפי' אי תבלין א"צ בישול הרבה מ"מ אינו בירור שיתבשל שיעורו ע"י נתינתו בכ"ר. וא"כ כיון דאינו מתכוין לבשל התבלין ופסיק רישא לא הוי ודאי פטור. אך לא יתן דמדרבנן אפי' בישול פורתא פחות מכמאכל ב"ד אסור. ושוב ראיתי בר"ן שמביא בשם הירושלמי דאינו חייב עד שיהיה האור מהלך תחתיו. אלא שהבין הר"ן בירושלמי דקאי אעירוי ע"ש. ולע"ד פשוט פי' הירושלמי דמילתא אחריתא הוא וקאי על המשנה לא יתן. ומדייק נתן מה אי חייב כמו דבעי בגמ' לעיל (ל"ח:) גלגל מאי. ותמהני על הר"ן מ"ש דגמ' דידן פליג ע"ש. והיכן מצא בגמ' דילן דחייב לא אמרו אלא לא יתן אבל לא שיתחייב אם נתן כיון דאינו דרך בישול וכ"פ הפר"ח ביו"ד (סי' ס"ח) דמה"ת אינו חייב אלא כשהאור מהלך תחתיו ומתני' דהכא הרחקה דרבנן היא ע"ש]. ועיינתי בירושלמי וראיתי בס' קרבן העדה שעמד על הר"ן בזה. אלא שהקשה מהא דתנן לקמן (קמ"ה:) במליח ישן דהדחתו זו גמר מלאכתו אע"ג שאינו על האור. ותי' דגם התם לאיסור אמרו ולא לחיוב חטאת ע"ש. א"כ לפ"ז מיושבין דברי הר"ן כיון דבגמ' דידן לעיל (ל"ט:) דייקינן דגמר מלאכתן הוא להתחייב חטאת, וכן לקמן (קמ"ה:) ע"ש. א"כ ע"כ צ"ל דפליג על הירושלמי אכן לע"ד לק"מ דשאני התם דדרך גמר מלאכתן כך הוא, אבל שאר מילי דדרכן בבשול גמור שפיר י"ל דבהוסר מעל האור אינו כדרך בשול ופטור ולכך לא אמרו אלא לא יתן. מיהו גם לשיטת הר"ן אפשר דמ"מ בתבלין נמי שייך שיעור בישול להיות נאכל ע"י בישולו. וא"כ י"ל דלא יתן דנקט התנא היינו לאסור אפי' שלא להשהותו עד שיתבשל כשיעורו אבל בנגמר בישולו י"ל דחייב אפי' בכ"ר:
ברש"י ד"ה לא יתן כו' משתחשך ואין מובן דהא גם בה"ש אסור. וראיתי שהג' רעק"א ז"ל עמד בזה במשניות (פרק כ"ב) דמכילתין. וכ' למ"ש התוס' דתבלין קיל י"ל דליכא בישול דאורייתא בהוסר מן האור וא"כ בה"ש מותר למ"ד דלא גזרו על השבות בה"ש ע"ש. ולמ"ש לעיל אפי' בכל מילי ליכא חיוב חטאת במתני' או מטעם הירושלמי או דמיירי בפחות מן שיעור בישול. ומיושב ג"כ דברי רש"י. וע"ש שהביא ראי' דליכא חיוב חטאת מדאמרינן לקמן (קלח.) מי איכא מידי דלחד תנא חייב חטאת ולחד מותר לכתחילה. ובזה יש ליישב מאי דקשה לקמן בגמ' דמיבעיא להו ר"י לחומרא פליג או לקולא מאי נ"מ בהא כיון דהלכתא כת"ק. ולהנ"ל י"ל דנ"מ בזה אי ר"י לקולא א"כ ע"כ לת"ק ליכא חיוב חטאת כיון דר"י מתיר לכתחילה ואי ר"י לחומרא י"ל לת"ק חייב חטאת. ולמ"ש מיושב ג"כ מה שדקדקו תוס' אי עירוי מכ"ר נמי אסור אמאי לא קמ"ל מתני' רבותא טפי במערה ולהנ"ל י"ל דכחא דהיתרא עדיף להשמיענו דאפי' בכ"ר לא אמרו אלא לא יתן אבל חיובא ליכא [וממילא בביה"ש מותר והו"ל כחא דהיתרא]. אך גם בל"ז י"ל דלרבותא דר"י נקט הכי להשמיענו דאפי' בכ"ר מתיר: