שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כירה · דף מא:
בגמ' בגמאמר רב ל"ש אלא להפשיר אבל לצרף אסור. ופרש"י לצרף שפינהו ממנו החמין. ונראה דמפרש דרב סבר כרב אדא דמתני' מיירי בפינה ממנו החמין וע"ז מחלק דדוקא אם כוונתו להפשיר שרי אף דממילא מצרף משום דדבר שאין מתכוין מותר. ולס"ד סבר רב כר"ש כמ"ש התוס' כאן אבל כשכיון לצרף אסור. ושמואל מתיר אפי' לצרף. ושפיר מקשי' לצרף היינו כשכוונתו לצרף מי שרי. אכן . התוס' לא פי' כן ברש"י:
ולמאי דמסקינן דא"ר ל"ש אלא שיעור להפשיר כו' שיעור לצרף. לע"ד נראה לפרש דהיינו כהך דיומא שלא הגיע לצירוף שאין המיחם כל כך רותח שיהי' בו צירוף דהיינו שאינו עומד ממש על האש וכמו שהקשו התוס' בעצמם ד"ה והלא מצרף. אלא שכתבו דסתם מיחם הגיע לצירוף. אבל רב פי' המשנה בלא הגיע לצירוף. אך רש"י ותוס' לא פי' כן:
בתוס' ד"ה מיחם וכו' והא דפריך והלא מצרף ה"ק והלא שמא מצרף. נראה דשמא אין הפי' ספק גמור דא"כ למ"ש התוס' אח"ז דרק מדרבנן אסור לר"י בשבת באינו מתכוין א"כ הוי ספיקא דרבנן ולשתרי, רק הפי' דאינו פסיק רישא דיוכל להיות שלא יהי' מצרף אבל ע"פ רוב מצרף הוא ככל דבר שאינו מתכוין דשכיח שיהי' נעשה המלאכה אלא דלא הוי פ"ר כנ"ל. ומה שהקשו התוס' דהכא משמע דבצירוף אסר ר"י כו' גריס רש"י כו' צירוף דרבנן כו' י"ל דדוקא צירוף דעששית שאינה כלי הוי דרבנן משא"כ צירוף דמיחם שהוא כלי וצירוף שלו הוי גמר מלאכתו הוי דאורייתא [כמ"ש בפנ"י וכן תי' התוס' ביומא (ל"ד:) ד"ה הני ע"ש]. ובזה מיושב מה דלכאורה קשה בהא דאמרי' בסמוך מכבין גחלת של מתכות ברה"ר והלא מצרף דהוי איסור דאורייתא ואיסור דאורייתא לא שרי במקום נזק. ולהנ"ל א"ש דהתם שאני דלא הוי כלי אלא חתיכה מפסולת של ברזל כדפרש"י לא הוי צירוף אלא מדרבנן ומשו"ה במקום נזק דרבים שרי: