אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק כירה › דף מ:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כירה · דף מ:

דף מ.

בגמ' בגמת"ר כו' שלא ישתטף בצונן כו' מפני שמנפשיר מים שעליו. יש לפרש דאסור משום דהוי כמזיע. אבל משום רחיצה בחמין ליכא איסור כיון דאין מתכוין בכך לרחוץ. אכן התוס' כתבו משום דדומה כרוחץ במים חמין ועי' במג"א (סי' שכ"ו ס"ק ה') שאין זה רחיצה גמורה]:

שם בגמ' ת"ר מיחם כו' ובלבד שלא יביא קומקומס של חמין ויניח על ב"מ כו' פי' רש"י שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין. וקשה דאפי' אם ישפכו עליו מה בכך הא אינו מתכוין לרחיצה ושרי. ולולי פי' רש"י נראה דהיינו טעמא דאסור משום דמזיע ע"י החמימות. ובאלונטית שרי דאין נראה שכוונתו להזיע. אבל בקומקומס דגם בחול לאו אורחי' למיעבד הכי משום סכנה. וע"כ דמכוין לרפואה ורוצה להזיע משו"ה אסור. ונראה דמשו"ה הובא הך ברייתא בגמ' כאן בגזירת זיעה:

שם בגמ' ת"ר מביא כו' רשב"ג אומר אשה סכה ידה כו' ומחממתה כו'. ואע"ג דלעיל אסרינן לרחוץ ולעמוד נגד המדורה היינו כל גופו. אבל היד בלבד שרי כיון דאין דרך רחיצה וזיעה בכך (וכ"מ במג"א (סי' שכ"ו סק"ה). אך למ"ש שם (סק"ו) דלהרא"ש אסור אפי' לרחוץ ידיו בחמין ע"ש. צ"ל טעמא דרשב"ג כאן משום דסיכת שמן לאו רחיצה היא]:

שם בגמ' איבעיא להו שמן מהו לת"ק רבה ור"י כו' רנב"י כו'. לכאורה למה פליגי אליבא דת"ק כיון דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. ולקצת פוסקים ל"ד במשנתינו אלא אפי' בברייתא [כמ"ש הכ"מ (פ"ט מה' טומאת מת ה' ה') ובש"ך בחו"מ (סי' קע"א סק"ט) בפשיטות ע"ש] א"כ אין נ"מ אליבא דהלכתא וי"ל דשפיר איכא נ"מ לדינא. דלרבה ור"י דת"ק סובר שמן א"ב משום בישול. ורשב"ג אוסר גם בהפשר נמצא דר"י מכריע והלכה כמותו. וכללא דהלכה כמכריע עדיף מהך כללא דרשב"ג ולפמ"ש התוס' לעיל גם בברייתא הלכה כמכריע היכא דליכא סתם משנה להיפוך] אבל לרנב"י לא הוי ר"י מכריע כלל ושוב הלכה כרשב"ג ולפ"ז מה דפסק ר"י אמר שמואל בסמוך כר"י משום דסבר בדעתא דת"ק כרבה ור"י וא"כ הוי ר"י מכריע והלכה כמותו:

שם בגמ' אר"י א"ש אחד שמן כו' יד סולדת אסור אין י"ס מותר עי' בר"ן שהקשה על פי' רש"י דמשמע אפי' במקום שיכול להתבשל כל שאינו מניחו כ"כ שיתבשל שרי. הלא אמרינן בסמוך טול בכלי שני ותן ש"מ הפשירו לא זה בישולו ומ"מ בכלי ראשון אסור וכן תמה הרשב"א בחי'. ותמהני ע"ד מנ"ל דלהפשיר בלבד עשה דלמא רצה שיהי' חם הרבה ומ"מ בכלי שני שרי ולעולם להפשיר אפי' בכ"ר שרי. גם מ"ש עוד דעל המדורה ממש ודאי אסור דהא אפי' תבשיל שבישל כ"צ אסור להחזיר באינה גרופה וקטומה ע"ש. גם כן י"ל דכל היכא דא"צ אלא להפשיר לא שייך כלל לחוש שמא יחתה. אבל בתבשיל אפי' בישל כ"צ כיון שרוצה שיהי' חם שייך שמא יחתה. מיהו הרא"ש הקשה עוד דהא למ"ד אין בישול בשמן מותר אפי' יד סולדת ודא ודאי קושיא היא. ולא ידעתי איך מיישב הרא"ש זה במה שחולק על רש"י וס"ל דלא התירו אלא במקום שאין היד סולדת פי' שאי אפשר לבוא לידי בישול ע"ש שיטת הרא"ש והר"ן. דמ"מ קשה דהא למ"ד אין בישול בשמן מותר אפי' במגיע לידי בישול וע"ז שפיר קשה מ"ש מחזרת תבשיל על כירה שאינו גרופה:

שם בגמ' וכי תימא בלשון חול קא"ל כו'. תמוה כיון דהרהור אסור מ"ש בלשון חול מהרהור כמ"ש בתוס'. וי"ל קצת דה"נ טעמא דאביי דאסור לאומרן בלשון חול משום איסור הרהור ומשו"ה מביא הגמ' הך דאביי. ויותר נראה דמשום הרהור ל"ק כאן כלל. דאפי' אם לא יאמר לו טול בכלי שני. ע"כ מהרהר דכשרואהו נותן בכלי ראשון מחשב בלבו דאסור, ובעלמא אסור להביא עצמו לידי הרהור אבל הכא בע"כ מהרהר וקושי' הגמ' הוא רק על מה שאמר לו. וע"ז מהדר לומר דבלשון חול מותר. וא"כ ליכא איסור באמירה ובהרהור הא מהרהר ע"כ כדאי' בזבחים (ק"ב:) לאונסו שאני]:

שם בגמ' אמר רבינא ש"מ המבשל בחמי טבריא חייב, לכאורה מאי ש"מ דילמא רבי סבר כר' יוסי לעיל (ל"ט.) דחמי טבריא תולדות האור הן אבל לרבנן פטור. וצ"ל דה"ק ש"מ דרבי סבר כר"י וכוותי' קיי"ל. דהלכה כרבי יוסי משום דקאי רבי כוותי' כמו שמצינו בעירובין (יד:) בלחיין. אך בלישנא בתרא התם מסקינן דאפי' בכה"ג דרבי ס"ל כרי"ו נמי אין הלכה כרי"ו ע"ש]:

שם בגמ' דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הואי. ופירש"י דריב"ל שהי' בימיו אמרה אלמא כבר נגזרה. וקשה כיון דבימיו נגזרה הרי הי' גם קודם גזירה. א"כ י"ל דהך מעשה הי' קודם גזירה. ולולי דבריו יש לפרש כיון דר"י בר אבדימי קאמר לה והוא הי' לבסוף תלמיד רב לדעת רשב"ם בב"ב (פ"ז.) ועי' שם בחולין (ק"י) בתוס' ד"ה איכא] אלמא דהי' בסוף ימי רבי תלמידי' דרבי ובסוף ימיו כבר נגזרה. ובהכי ניחא נמי מאי דאמרי' בברכות (כ"ז:) דרבי הי' קודם הך גזירה ולכאורה הוא דלא כסוגיא דהכא כמו שהקשה הבעה"מ. ולהנ"ל י"ל] דבעובדא דהתם הי' בתחילת ימי רבי:

שם בגמ' אר"ז אנא חזיתי' לר"א כו' פשיטא דלא עקר כו' ל"ק הא דלית לי' גידודי כו'. לכאורה משמע דלמסקנא נמי באית לי' גידודי נשאר בספק דהא לא ידענא קאמר אבל הרי"ף ורא"ש כתבו בפשיטות דבאית לי' גידודי מותר. ודוחק לומר משום דהוי ספיקא דרבנן דא"כ הו"ל לפרש וס' דרבנן לקולא ולא להביא סתם דמותר. ולכן נראה שהם הבינו דר' זירא לא הי' מסופק כלל בדין רק כשבא לספר המעשה שראה אמר דלא ידע אי עקר ג"כ אבל פשיטא לי' דמותר. וכמו כן נראה בעובדא דבתר הכי דלא ידענא אי נגע. דודאי במקום ביעותיתא מותר כדמייתי ברייתא. אלא דלא ידע אי נגע. כן הכא נמי לא הי' מסופק בדין כנ"ל. ומ"מ לדינא צ"ע די"ל דגם התם מסופק הי' בדין דהא אביי הוא דקאמר עשאוהו כבולשת. אבל י"ל דר"ז הי' מסופק בזה אי הוי כבולשת:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה