שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כירה · דף לט:
בגמ' בגמאמר עולא הלכה כאנשי טבריא. לכאורה קשה למה פסק כוותיהו כנגד החכמים. ועוד קשה דאם חשיבי אנשי טבריא לחלוק עם החכמים מאי אמרי' לעיל דרבנן מקשי לר' יוסי ממעשה דאנשי טבריא לימא אנא כאנשי טבריא סבירא לי אלא ע"כ דהם לא היו כלל בני תורה לחלק עם החכמים. אבל י"ל דבאמת עולא לא סבר מה דמשני הגמ' לעיל דר"י אהדר לחכמים דתולדות האור הן משום דחלפי אפיתחא דגיהנם וסבר דר"י לא חשש לחכמים וסובר כאנשי טבריא ומשו"ה פסק כוותיהו כיון דר' יוסי סובר כן. (וכן פי' הרמב"ן במלחמות]:
שם בגמ' והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוי כו' ותמוה כמ"ש התוס' דהא שם הוחמו בשבת כדאיתא במשנה והכא בהוחמו בע"ש פליגי ומלשון רש"י נראה דכיון לפרש דכמו דבשבת במילתייהו קיימא ה"ה בע"ש דינייהו שוה ע"ש. אבל אין זה מספיק דא"כ תיקשי למסקנא דפליגי בקרקע ובכלי כו"ע מודין דאסור וממילא טעמא דר"ש דמתיר משום דלאו במילתייהו קיימי והא מתני' אוקימתא כר"ש ואכתי תיקשי אמאי אסרו באנשי טבריא. ולפי' התוס' מיושב ודוק. אבל תירוצם דחוק דמנ"ל למקשן לדמות גזירה דע"ש אטו שבת לגזירה דצונן אטו חמין. לכן נראה לפרש דהאי ואסרו להו רבנן קאי אהמקשן לעיל שהקשה אמתני' דגם בהוחם מע"ש אסור. וגם רב איקא בר חנניא הוכרח לאוקמא מתני' כר"ש. ואי ס"ד דבקרקע מותר אתי מתני' כדברי הכל כיון דחמי טבריא בקרקע הוי אי הוי כהוחמו מע"ש הוי מותר. ולא מסתבר דלפלגו ארב חסדא. ולכאורה קשה נימא דר"ח קאי אצונן דאסר ר"מ ואהא קאמר דבקרקע ד"ה מותר אבל בחמין אין חילוק בין קרקע לכלי. וצ"ל דלא מסתבר לומר דר"ח קאי אצונן ונ"מ אליבא דר"מ. כיון דלא קיי"ל כוותי' אלא כר"י כדאמרי' בסמוך:
שם בגמרא מאי כללא כו' יש לדקדק אמאי לא אמרו מכללא דאמרינן בעירובין (מ"ז:) בשם ר"י דהלכה כר"י לגבי ר"ש. ואפשר לענין זה פשיטא לגמ' דסתם מתני' עדיפא רק לענין מכריע לא עדיף כמ"ש התוס' ובחי' הרשב"א רוצה לומר דרבב"ח דהכא לא ס"ל משמי' דר"י דהלכה כסתם משנה כדאמרינן בפ"ג דחולין (מ"ג.) דאמוראי נינהו אליבא דר"י. וצ"ע דשם מוכח דרבב"ח ס"ל הא דהלכה כסתם אכן בגיטין (פ"א:) מבואר דרבב"ח לא ס"ל דהלכה כסתם. וכבר עמדו בזה בחולין בגליון הגמ'. וא"כ סוף דברי הרשב"א שכ' דמשום דס"ל הלכה כסתם הוצרך לפסוק כר' יהודא. תמוהין דהא רבב"ח משמי' דר"י לא ס"ל הכי וכן הקשה בהגהות מלא הרועים ע"ד התוס']:
בתוס' ד"ה ממעשה כו' וא"ת מה צריך למילף ממעשה דאנשי טבריא כו'. י"ל דלכאורה כיון דטעמא דאסור הטמנה במוסיף הבל הוא משום שמא יחתה בגחלים. י"ל דלחנניא דסובר דנתבשל כמאב"ד משהין ע"ג כירה שאין גו"ק ולא גזר בהא שמא יחתה כן הטמנה נמי מותר בנתבשל כמאב"ד. וכן באמת יש מקילין גם בהטמנה בנתבשל כמב"ד כמ"ש הרמ"א סי' רנ"ז סעי' ז') ובמג"א שם. ועי' לקמן (מ"ז:) בתוס' ד"ה במה] אך ממעשה דאנשי טבריא דהי' חי לגמרי וג"כ מותר להשהותו בתנור כדאמרי' לעיל (י"ח:) קדירה חייתא שפיר דמי ול"ג שמא יחתה ואפ"ה בהטמנה אסור. ממילא שמעינן דגם בנתבשל כמאב"ד דמותר בשהי' ג"כ אסור בהטמנה:
עוד י"ל דמכאן נלמד דגם ליו"ט אסור להטמין כגון דקבעי לרחיצה דס"ד דביו"ט כיון דמותר להטמין לאכילה ולהטמין לרחיצה לבד לא שכיחא ולא גזרינן. וממתני' שמעינן דאסור גם ביו"ט כיון דתנן אם ביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט, גם י"ל כמ"ש לעיל דבצונן מתיר ר' יוסף להטמין דבזה לא אתי לחתויי [ולא מטעם שכ' התוס' בשם הר"י להתיר בקדירה חייתא דכיון דלא חזי לאורתא אסח דעתי' מיני' ולא אתי לחתויי כדלעיל (י"ח:) די"ל דלא דמי השהאה להטמנה כמ"ש התוס' והרא"ש ר"פ במה טומנין. אלא כמ"ש לעיל דליכא למיגזר משום דכו"ע ידעו דאסור לבשל בשבת וממתני' דאנשי טבריא שמעינן דאסור גם בצונן. ומ"ש התוס' דהר"ש מפרש בטלה הטמנה דאסור אפי' לאכול נ"ל דבריהם דקודם שאסרו להם בדיעבד היו עוברין ומטמינין מפני שישראל אדוקין במצות עונג שבת כמ"ש הרא"ש גבי שהי'. וע"י שאסרו להם גם בדיעבד בטלה הטמנה:
בתוס' ד"ה אלא פניו כו' מסיפא דקתני ביו"ט כו' והא לקמן אסר רחיצה ביו"ט. מדבריהם משמע דס"ל דאפי' אבר אבר אסור דלא כהר"ן והרשב"א שכ' דאבר אבר מותר ביו"ט ודוקא בשבת אסר שמואל ע"ש. דא"כ לא הוי מצי למיפרך מיו"ט גופי':
בא"ד ומיהו קשה לרשב"א דמגופא דמתני' הו"מ למידק כו'. לפ"ז קשה באמת למאי דמשני דלהשתטף כל גופו עסקינן דמ"מ ברישא ע"כ פניו ידיו ורגליו נמי אסור ק"ו משתי'. כמו שהקשה המהרש"א ותירוצו אין מובן מה דמחלק לס"ד דמיירי ברחיצה למסקנא דמיירי בשיטוף דמ"מ האמת דברישא גם פניו ידיו ורגליו אסור. אבל קושייתם י"ל דלס"ד דלא מצי מיירי כלל מכל גופו דזה אסור גם בהוחמו מע"ש רק בפניו ידיו ורגליו מיירי. א"כ בסיפא מיירי נמי בפניו ידיו ורגליו לחוד וא"כ ב"ש היא. אבל אי הוי מצי מיירי ברישא הן מפניו ידיו ורגליו הן מכל גופו ל"ק מסיפא די"ל דסיפא אסור ברחיצה קאי אכל גופו לחוד. ולהכי הוצרך להביא הברייתא להוכיח דהרישא לא מיירי אלא בפניו ידיו ורגליו:
בד"ה אמר רבה כו' וקשה דבפ"ק דפסחים כו'. י"ל דהתם פריך לי' כיון דבאמת לא סבר כמכריע וס"ל דהלכה כר"י ע"כ משום דלאו מכריע הוא. וא"כ אימא הלכה כר"מ משום דסתם תנא כוותי'. אבל אי הוי סבר כמכריע לא הוי קשה לי' אף דהוי נגד סתם משנה. עוד י"ל דהתם גם המכריע שנוי במשנה ואפ"ה סתם התנא דלא כוותי'. אין הלכה כמותו אלא כסתם. אבל כאן דהמכריע לא נזכר כלל בהמשנה שפיר יש לפסוק כמותו. וזה יש לכוון בתי' התוס':