שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כירה · דף לז:
בגמרא לשהות תנינא. ויש להקשות לפמ"ש התוס' לעיל במשנה ד"ה חמין דחמין הוי מצטמק ורע לו לפי שלאחר שיתחמם כל צורכו יתקלקל לכן אינו מחתה ומה"ט התירו ב"ש בחמין בגרוף וקטום. וגם באינו גו"ק י"ל כן וכמ"ש באמת בבעל המאור דגם למאי דקיי"ל כחנניא דוקא במצטמק ורע לו מותר לשהות ע"ש]. א"כ מאי מקשינן לשהות תנינא דשפיר קמ"ל ר"י דבמצטמק ויפה לו ג"כ מותר דהא סתם תבשיל הצימוק יפה לו. דממתני' דפת וחררה לא ידעינן להתיר אלא במצטמק ורע לו שהם מתקלקלים ונשרפים אם שוהים בתנור וצ"ע:
שם בגמרא דיוקא דמתני' קמ"ל. פירש"י הא דקרמו פני' שרי. ותמהו בתוס' דזה אינו דיוק. וי"ל משום דהו"מ למימר הא דקרמי פני' שרי כשרוצה לרדות בה"ש דבשבת הא אסור לרדות (כמ"ש הרמב"ן במלחמות ריש פ"ק וע"ש בר"ן. וגם ליטול חררה מע"ג גחלים י"ל דאסור בשבת כמו שנסתפק המרדכי הובא במג"א (סי' רנ"ג ס"ק י"ח) מפני נענוע הגחלים ע"ש.] בכה"ג דוקא מותר אבל הכא בתבשיל שרוצה ליטלו בשבת הו"א דאסור וקמ"ל ר"י דגם זה מותר:
עשם בנמר
שם בגמרא א"ל אביי לר"י מהו להשהות, ופי' התוס' בלא בישל כ"צ או במצטמק ויפה לו, לפ"ז יש לדקדק איך רצה להוכיח מרב יהודה דמשהו לי' ואכיל והא הוא אוסר לעיל משמי' דשמואל, ולולי דבריהם יש לפרש דבעי מיני' גם במצטמק ורע לו ור"י דשהו לי' הי' ג"כ מצטמק ורע לו. והא דקאמר ר' אשי אהא דר"ה לא ידענא כו' הכי פירושו אם יש להוכיח מר"ה להתיר דוקא במצטמק ורע לו או שהי' מצטמק ויפה לו ומ"מ מותר:
שם בגמרא דהא רנב"י כו' ומשהו לי' ואכל. משמע דאי הוי אסור להשהות לא הוי אכיל וקשה דרב יוסף עצמו ס"ל לקמן ל"ש להיתרא דאפי' מזיד מותר:
ואפ"ל כיון דרנב"י ס"ל לקמן ל"ש לאיסורא וגם בשוגג אסור שפיר פשיט מיני']. מיהו למ"ש לקמן דדוקא בשכח מתיר רבה ור"י. אבל במשהא לכתחילה אסור עד כדי שיעשו כדמוכח בהך דעססיות ותורמוסין מיושב הכא דמשהין לי' משמע לכתחילה:
ברש"י ד"ה להחזיר תנן הלכך עקר לא יחזיר. ותמה המהרש"ל דהא אם נפרש דלשהות תנן כ"ש דלהחזיר אסור. וי"ל דכוונת רש"י לפי מה דפסקי' כחנניא אם נאמר לפרש המשנה לשהות כפשטי' ע"כ מיירי בדלא בשיל כמאכל ב"ד דבזה אף לדידי' אסור. לפ"ז י"ל דבכמב"ד מותר אף להחזיר ודוקא בשלא בשיל כמב"ד להחזיר אסור. אבל מדאמר ר"י דמתני' להחזיר תנן ע"כ צ"ל מדקתני לשהות משהין דאיירי בבשיל כמב"ד וממילא מוכח דעקר אסור להחזיר אף בכמב"ד. גם י"ל לפמ"ש התוס' לעיל להוכיח דמתני' איירי בע"ש מדקתני עד שיגרוף משמע דיכול עוד לגרוף. והוכחה זו אינה אלא אם להחזיר תנן ועד שיגרוף קאי אלהחזיר אבל למ"ד לשהות תנן ועד שיגרוף קאי אשהי' י"ל דבע"ש מותר להחזיר. והנה מלשון ר"י דאמר משהין כו' עקר לא יחזיר משמע דקאי על ע"ש דבו אמר משהין. וע"ז שפיר כ' רש"י דדוקא באם הפי' במתני' להחזיר מוכח דבע"ש ג"כ אסור להחזיר אבל יש לפקפק בזה דלכאורה נראה דלפי' רש"י לקמן דמחזירין אפי' בשבת פי' ביום המחרת. לא ס"ל כפי' התוס' לעיל דמתני' איירי לאסור אפי' בע"ש]:
עוד י"ל והוא הנכון דהנה ר"י אמר ב' דברים דלשהות מותר ולהחזיר אסור. והשתא אי נימא דלשהות מותר משום דהלכה כחנניא ומ"מ נפרש המשנה כפשטי' לשהות ודלא כחנניא י"ל דלדידן דקיי"ל כחנניא אף להחזיר מותר. לזה פי' רש"י ז"ל דמאחר דמוקמינן מתני' דלהחזיר תנן ממילא כחנניא אתיא ואפ"ה קתני דלא יחזיר הלכך אסור להחזיר אף לדידן. ואפשר כן כוונת המהרש"א ע"ש כי דבריו אינם מובנים לכאורה:
עי' ברי"ף שהביא ראי' דאין הלכה כחנניא מדאמרי' בגמרא מהו לסמוך תוכה וגבה אסור. ותמהו עליו מהיכן מוכח דאיירי לשהות. וי"ל דס"ל להרי"ף דבלסמוך אין לאסור להחזיר דכל הטעם דלהחזיר אסור פי' רש"י משום דמחזי כמבשל ולסמוך לא מחזי כמבשל. אבל יל"ד דלמא איירי בדלא בישל כמאכל ב"ד דבהא חנניא נמי מודה דאסור. וי"ל דאין דרך לסמוך כלל בדליכא שיעור כמאב"ד דהסמיכה אינו מועיל להתבשל:
עוד הביא הרי"ף ראי' מדאמרי' בגמ' אמתני' דתנור אלא כירה כי אינה גרופה וקטימה ע"ג מי שרי. ותמוה ג"כ דלמא הכל בחזרה מתוקם. ונראה דס"ל להרי"ף דבתנור אפילו לחנניא אסור להשהות דלא כמ"ש תוס' לקמן (ל"ח:) בד"ה תנור [ולעיל (י"ח:) ד"ה בשיל. אלא כמ"ש הבעה"מ שם בפ"ק וכאן שהביא בשם ר"ה גאון כדברי התוס' והוא חולק עליו ע"ש]. ומתניתין דתנור לשהות מיירי וא"כ מה מקשה אביי די"ל דהחילוק בין כירה לתנור בלשהות כמאכל ב"ד. אלא ע"כ דס"ל לאביי דרישא בכירה נמי לשהות תנן ודלא כחנניא:
ועי' ברא"ש שהביא בשם ה"ר יונה ליישב שיטת הרי"ף במה דמסיק להלכה דלשהות תנן ודלא כחנניא ולעיל בפ"ק במשנה דאין צולין בשר בצל וביצה עד שיצולו מבעו"י הביא הא דאיתא בגמרא וכמה כמאכל בן דרוסאי וזה כחנניא. ותי' הר"י דשם מיירי אפילו אליבא דרבנן והיינו אפילו כשרוצה לגרוף ולקטום ע"ש. ובאמת אפשר לומר כן דאפי' אי לשהות תנן מיירי נמי בכמאכל ב"ד דלרבנן דאסרי מהני עכ"פ גריפה וקטומה. אבל בלא בשיל כמאכל ב"ד י"ל דלא מהני גריפה וקטומה. [כמו שנסתפק הרשב"א לעיל במתני' דריש פירקין ע"ש]. ותמהני שהטור והשו"ע לא הביאו מזה כלל דמדברי הרא"ש משמע דכן היא לדינא אליבא דהרי"ף וכיון שהביאו הטור ושו"ע שיטת הרי"ף הו"ל להביא נמי הא דבלא בשיל כמאב"ד לא מהני גריפה וקטומה וצ"ע: