שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק יציאות השבת · דף כ.
בגמ' איתמר נמי אר"י כ"ש כמאב"ד א"ב משום בישולי עכו"ם. קצת קשה מה ראי' מבישולי עכו"ם להכא הא גם מאן דפליג אחנניא ואוסר הכא במצטמק ויפה לו מ"מ פשיטא דלית בי' משום ב"ע בשנגמר כ"צ אע"ג דמצטמק ויפה לו כיון דראוי לאכול עכ"פ דהא גם בנאכל כמו שהוא חי ג"כ לית בי' משום ב"ע. איברא דהתוס' ר"פ במה טומנין כתבו דלחנניא ג"כ כל שראוי לאכול חי כמו תפוחים מותר לבשל אף תחילת בישול ע"ש. ומכאן באמת ראי' לדבריהם אבל יש לעיין מנ"ל לש"ס לדמות זה לזה. (ונ"ל דהא דקאמר כמאכל ב"ד ופרש"י שליש בישול. ולא אמר בפי' שיצולו שליש צ"ל דאגב אורחא קמ"ל הטעם דמותר לפי שיש קצת בנ"א אוכלין כן. שוב לא יהי' בהול כ"כ למהר לחתות מאחר שע"י הדחק יכולים לאכלו כמו שהוא. והא דאמרינן איתמר נמי ג"כ הפירוש בדרך זה שמביא סייעתא דבשליש בישול יכולין לאכלו ולכך אין בו משום בישול נכרים כמו במאכל הנאכל כשהוא חי דא"ב משום בישול עכו"ם. אך יש לעיין בהא דמפרשינן שיעורא דמתני' כדי שיצולו דהיינו כמאכל ב"ד אי קאי גם אביצה ובצל. דמכח הסברא נכון לומר דדוקא בבשר דא"י לאכלו חי אלא צלי שפיר י"ל דבשליש צליתו שיכולין לאכלו ע"י הדחק שוב לא יבוא לחתות אבל ביצה דבלי הצלי' ג"כ יכולין לגומעו חי והוא שהניחו לצלות גלי אדעתי' שאינו רוצה לאכלו ע"י הדחק א"כ מה לי בבישול שליש כיון שהוא רוצה שיהי' מבושל במיטב דוקא עדיין יבוא לחתות. אך בבצל י"ל קצת מאחר שקשה ג"כ לאכלו כמו שהוא אלא בטיבול ד"א עמו):
שם בגמ' תניא חנניא אומר. לכאורה הו"ל למימר תניא נמי הכי וכדומה. והנה באמת הרי"ף ועוד פוס' לא ס"ל כחנניא ומ"מ הכא במשנה פי' כמאב"ד וכן הרע"ב במשניות. וכבר תמה הרז"ה וחילקו הפוס' בין צלי לבישול אבל סתימת לשון הרי"ף לא משמע כן. והי' נלע"ד דגם לשון הגמ' בפ' כירה קשה קצת דקאמר להשהות תנן כו' או להחזיר תנן אבל להשהות מותר וחנניא היא. וקשה מנ"ל בפשיטות דמתני' איירי בתבשיל שנתבשל כמאב"ד דילמא איירי בלא בשיל כב"ד ואסור גם לחנניא לכן הי' נלע"ד דהכא במתני' תני סתם אין צולין ומשמע דגם גרופה וקטומה לא מהני. דקודם שהגיע למאב"ד לא מהני גרופה וקטומה כמו שנסתפק הרשב"א ר"פ כירה ע"ש]. ושם דמתיר בגרופה וקטומה איירי דוקא בנתבשל כמאב"ד. ולפ"ז א"ש הכל דכו"ע מודים דבכמאב"ד מותר בגו"ק ובהכי איירי מתניתין. והיינו דמותר לצלות וכשיהי' ביה"ש יגרוף ויקטום. ולקמן איירי בלי גו"ק ואסור במצטמק ויפה לו להרי"ף. אח"כ מצאתי שכ"כ הרא"ש בשם הר' יונה ז"ל בפ' כירה. [אכן יש לתמוה ע"ז כיון דהכא מיירי בתנור כדמוכח לעיל (י"ח:) ובתנור לא מהני גריפה וקטומה]. אבל תמהני למה השמיטו הטוש"ע וכל האחרונים דברי הרא"ש הנ"ל ולא הביאו החילוק בין צלי לבישול ע"ש בשו"ע (סי' רנ"ד):
שם בגמ' משלשלין כו' משום דבני חבורה זריזין הן. עיקר הכוונה דבק"פ מסתמא משגיחין שלא יבואו ע"י לחילול שבת ובני החבורה בוחרין אנשים מהם זריזין ופקחין לעשות בהכשר. ועי' עירובין (ק"ג) דלאביי טעמא דמתני' כאן משום דאין שבות במקדש ולית לי' טעמא דב"ח זריזין. ויל"ד למ"ש התוס' לעיל (י"ח:) דלר"א דשרי ברחאולא שריק הא דצריך הכא לטעמא דב"ח זריזין הן דוקא בתנור פתוח אבל בתנור סתום בל"ז מותר א"כ אף דאין שבות במקדש כיון**כמ"ש הכ"מ (סוף פ"ח מה' בא"מ) דהיכא דאפשר בהיתר לא אמרי' א"ש במקדש. אך המל"מ שם הקשה עליו ע"ש. ולפמ"ש התיו"ט בפסחים (פ"ה מ"ה) דר"א ורבנן פליגי בהא. קשה ג"כ אמאי לא פליג ר"א אהא דמשלשלין את הפסח כמו דפליג ברישא בקרימת פני' אך בל"ז קשה מ"ט לא פליג ר"א בהא דמשלשלין אה"פ דהא ס"ל לר"א לקמן (קל"א:) דמכשירי מצה דוחין שבת א"כ מכשירי אכילת פסח נמי דוחין שבת ומותר לצלות את הפסח גם משחשיכה. וצ"ל דרבי לא הזכיר במשנה אלא דברי ר"א בקרימת פנים דס"ל כוותי' ולא בצליית הפסח דלא ס"ל כוותי'. וכעין זה תי' התוס' בברכות (כ"ז.) ד"ה ת"ש. ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם כר"א אע"ג דרבנן פליגי עלי' משום דע"כ מוכח דרבי ס"ל בהא כר"א דאל"כ מ"ט לא הביא נמי דברי ר"א בפסח כנ"ל. אכן למ"ש הה"מ דר"א לא פליג אלא מפרש דברי ת"ק. א"ש טפי מאי דלא הוזכרו דברי ר"א אלא בהא:** דאפשר לכסות התנור למה מותר לצלות בתנור פתוח וצ"ל דאביי ס"ל כר"י מדיפתי דלעיל דאוסר אפי' בתנור סתום וא"כ שוב לא אפשר בהיתר וע"כ צריכין להיתר שבות:
וצ"ע בדברי הרי"ף שלא הביא מסקנת הגמ' לחלק בין מינחת ללא מינתח דדוקא במינתח שרי גדיא ולא שריק. ודוחק לומר דפשיטא לי' דבלא מינתח לא שייך לומר דקשה לי' זיקא וא"צ להביאו דהא חזינן דהמקשן לא הוי ס"ד לחלק בהא:
שם בגמ' עץ יחידי ר"א כו' אר"פ כו' כתנאי כו' ויש להקשות דהא מלשון הברייתא משמע דרוב עוביו חמיר יותר מרוב היקפו דהא ריב"ב צריך להביא ראי' מהפסוק דבשני צדדין נשחת ג"כ ממלאכתו. וכן מוכח בדברי התוס'. לפ"ז די להחמיר ולומר דצריך רוב עוביו ולמה מצריך ר"פ שניהם. אך מפשטות הסוגיא נראה לומר דר"פ לא שמיע לי' הברייתא אלא דברי רב ודברי האמרי לה וס"ל דלמ"ד רוב היקפו לא סגי ברוב עוביו. ודוקא ע"י רוב היקף נאחז האור בשאר העץ. לפ"ז י"ל דלאחר שהביא הש"ס הברייתא באמת סגי ברוב עוביו לכל היותר. אבל הפוסקים הביאו הא דר"פ דצריך רוב עוביו ורוב היקפו וצ"ע:
שם בגמ' והאח כו' אמר רב אחוונא. לכאורה אין לו שייכות לכאן. ואולי י"ל דלרב דפי' אח אחוונא א"צ רוב באחוונא דמסתמא לפני המלך מדליקין עצים יבשים וטובים להדליק מהר, ולשמואל ליכא הוכחה כיון דס"ל דאין הפי' אח מין עצים אלא סתם עצים נקראים אח לפי שנדלקין באחוונא:
בתוס' ד"ה איבעיא להו והא כו' אחת מפני' כו' משום דהוי קשיא להו דאם כוונת ר"א על האיך דגבי תנור ע"כ פני' דקאמר רבנן האיך דגבי אור. איך נכלל זה בסתם פני' דקאמרי לכן מפרשי דפי' פני' אחת מפני'. ועי' בפי' המשניות להרמב"ם שמפרש בדברי ר"א דקאמר האיך דגבי תנור דלהקל בא ובדברי הת"ק אינו מפרש דס"ל דצריכין שיקרמו תרוויהו אלא פני החררה שהם כלפי אויר התנור וצ"ל לדבריו דסתם פני' היינו האיך דלגבי אור שהיא הפנים של הפת. ועי' בר"ן שפוסק כר"א וגירסתו במשנתינו הי' ר"א בן יעקב דהלכה כמותו. ולדבריו ניחא מה דמיבעיא להו בגמרא בפירוש דברי ר"א דוקא אע"ג דהספק הוא נמי בדברי הת"ק וכמ"ש התוס' כנ"ל. אלא משום דהלכה כר"א מדייקינן בדבריו. [כמ"ש הה"מ (פ"ג מה"ש הי"ח) דמהאי טעמא פוסק הרמב"ם שם כר"א. ומ"ש שם עוד הה"מ דר"א מפרש דברי הת"ק. לא משמע כן בירושלמי שהביאו התוס' כאן]. אבל בלשון הרי"ף משמע דאין הלכה כר"א מדלא הביא רק המשנה כצורתה וכ"פ הרמב"ם במשניות והרע"ב:
בד"ה למישרי אברים ופדרים. הקשו ממ"נ איברי חול אימעוט מעולת שבת דאסור ואיברי שבת ג"כ מוכח מעולת שבת דשרי ע"ש ובמ"ש התוס' עצמם ביומא לפקפק בזה. וי"ל עוד דמעולת שבת לא מוכח להתיר אלא עולת שבת ממש דהיינו מוסף דשבת דעלה קאי קרא עולת שבת וגו' על עולת התמיד. [וע"כ אתי קרא להתיר הקטרת אברי' דהא לשחיטה וזריקה כבר כתיב וביום השבת וגו']. א"כ הו"א דאיברי תמיד של שבת אסור להקטיר. והא דכתיב על עולת התמיד לא אתי אלא להתיר שחיטה כדאי' בפסחים (סו.) דמהאי קרא ילפינן דתמיד דוחה שבת ע"ש] קמ"ל בכל מושבותיכם דשרי. ואף אם יחלוק החולק דגם התמיד היא בכלל עולת שבת כיון שנוהג הקרבתו בכל שבת מ"מ עולת יו"ט ור"ח כשחל בשבת ודאי הוי ס"ד דלא יהי' מותר בשבת. אבל מבכל מושבותיכם אתרבי כולהו דאין איסור הבערה כלל במקדש. ואיברי חול לא איתסרי אלא מקרא דעולת שבת. אבל כל קרבנות דיומא כשחל בו ר"ח ומועד שפיר מותרין כעין מ"ש רש"י בזבחים (צ"א.) כיון דהאידנא קריבין אף הם שם שבת עליהם ע"ש] ובאמת בפסחים בפ' אלו דברים דאיתא דהקטר חלביו של קרבן פסח דוחה שבת ע"ש ולא ביארו הטעם ונראה דהיא מדרשא דהכא כנ"ל:
בא"ד וריב"א מסתפק כו' וקשה כו'. נראה לפרש דקושייתם אינו אלא לפי מה שנסתפק הריב"א לאסור בשאר קרבנות אבל אם גם שאר קרבנות מותר כשמשלה בהם האור שפיר י"ל דבמועדו איצטריך לאיברי תמיד דבמועדו קאי אתמיד ומבמושבותיכם דמיותר כיון דבתמיד כבר ידעינן מדכתי' במועדו דרשינן דבשאר קרבנות נמי מותר: