שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק יציאות השבת · דף יט.
בגמ' נותנין מזונות לפני העכו"ם כו' הא תו למה לי. קשה לי הא שפיר הוי רבותא דאע"ג דאסור ליתן לו שאר דברים מ"מ מזונות שרי כמ"ש התוס' והאיך הוי שמעינן הא מילתא מרישא וצ"ע. והא דמשני בגמ' האי רמי עלי' והאי לא רמי קמ"ל. פי' הפשוט נראה דקמ"ל דאע"ג דלא רמי עלי' נמי נותנין וכן הבינו התוס' והרשב"א ולכאורה קשה א"כ ליתני עכו"ם ונדע כ"ש כלב דרמי עלי' וי"ל דא"כ הו"א דבכלב כיון דרמי עלי' מותר ליתן אפי' ע"ד להוציא קמ"ל דגם בכלב דוקא נטלו ויצא אין נזקקין אבל אסור ליתן לו להדיא ע"מ להוציא כמ"ש תוס' לעיל (ג.) דעקירה להוציא אפי' בלא הנחה אסור מדרבנן. ויש לפרש נמי דקמ"ל דעכו"ם נמי רמי עלי' כמ"ש התוס' משום דרכי שלום. ולפ"ז י"ל דאיצטריך לאשמעינן דגם כלב מיקרי רמי עלי' אפי' כלב של אחרים מטעם דכתי' לכלב תשליכון וכמ"ש במג"א (סי' שכ"ד ס"ק ז') ע"ש:
שם בגמ' ת"ר לא ישכיר כו' בד' וה' מותר. קשה השתא ה' שרי ד' מיבעיא. ואפשר לפרש דהא משמע דבע"ש אסור אפי' א"י אם העכו"ם ישמש בו בשבת מ"מ אסור להשכיר מספק כיון דקרוב לשבת ובכה"ג בה' מותר אבל אם משכיר לו באמת להרבה ימים דבודאי בשבת ג"כ יעשה מלאכה ועיקר ההיתר אינו אלא משום הבלעה י"ל דדוקא בד' מותר כה"ג. אך הפוסקים לא חילקו בזה וגם באיגרת נקט הגמ' ד' וה'. ואפשר לפרש דלכתחילה נכון להקדים בד' אך באם אי אפשר מותר אפי' בה'. ועי' ברש"י ד"ה לא ישכיר כו' לעשות מלאכה בע"ש. יש לפרש דגם כשמחזירו עוד מבעו"י קודם שבת מ"מ אסור מחשש הרואים שנראה כמשכירו לצורך השבת:
שם בגמ' והאמרת רישא אין משלחין. ואין מובן [כמו שהקשו בתוס' ישנים] והי' נראה לפרש דכיון דתני א"מ ע"ש דוקא ע"כ מיירי ביכול להגיע לשם קודם השבת דאי א"י להגיע א"כ גם בד' וה' אסור בדרך רחוק כזה שלא יוכל להגיע קודם שבת כמ"ש הב"י (סי' רמ"ז) לדעת הרי"ף והרמב"ם וכן פסק בשו"ע שם דאפי' בד' וה' אסור]. ולפיכך צ"ל דמיירי ביכול להגיע וליכא איסורא אלא מטעם דליכא בי דואר והוי ספק שמא לא ימצאנו ובכה"ג דוקא ע"ש אסור ובד' וה' מותר כנ"ל. אכן הרא"ש והר"ן כתבו לדינא דגם אם א"י להגיע לשם דוקא בע"ש אסור אבל בד' וה' מותר ובהכי מפרשי הברייתא הראשונה אליבא דב"ה ע"ש. אבל אין פירושם מובן לפע"ד דא"כ הו"ל לתנא דברייתא ראשונה ג"כ לבאר דאין משלחין בע"ש עד שיגיע לבית הסמוך לחומה דהכי ס"ל לב"ה. ולא לסתום דבר דפליגי בי' ב"ש וב"ה. ובפשיטות טפי הו"ל להר"ן לפרושי ברייתא ראשונה דמיירי בשיכול להגיע לשם אלא דליכא בי דואר וכדכתיבנא. וצ"ע לדינא אי יש להקל כדעת הר"ן אכן המג"א (סי' רמ"ז ס"ק ד) פוסק כדעת הרא"ש והר"ן להתיר ע"ש]. ובפי' קושית הגמ' והלא קצץ. לפי דברי התוס' נראה דהא דפשיטא להמקשן דקציצה מהני היינו מכח המשנה דב"ה מתירין בעורות לעבדן כו'. ובאמת לכאורה הו"ל להקשות דלמה לי קציצה כיון דבשבת אינו הולך ומגיע לביתו עוד קודם שבת א"כ קציצה למה לי:
שם בגמ' ת"ר אין מפליגין כו' ופוסק עמו ע"מ לשבות ואינו שובת. אפשר דגם כשהעכו"ם מודיעו שלא ישמע לו נמי שרי כיון שהוא פוסק עמו. (דהא בעורות לעבדן ובשילוח איגרת א"צ לפסוק ע"מ לשבות אלא כאן הואיל שהישראל בעצמו יושב בספינה התקינו שיפסוק עמ"ל כמ"ש הט"ז (סי' רמ"ח). י"ל דסגי בהכי להודיעו שאינו רוצה לילך בשבת]:
שם בגמ' רשב"ג אומר אינו צריך. אפשר דרשב"ג מתיר בפוסק עמו ע"מ לשבות אפי' תוך ג"י קודם שבת. לפי' הראב"ן (סי' ס) דלרבי אפי' במפליג קודם ג' ימים צריך לפסוק עמו ע"מ לשבות. וכ"כ הב"ח (סי' רמ"ח) ע"ש ובפרמ"ג). ועי' ברא"ש שכתב להוכיח מן התוספתא דהא דמתירין ב"ה ע"כ אפי' בע"ש דאי אמרת ב"ה מתירין בד' קאמר היינו ת"ק. ולכאורה תמוה דהא הת"ק אוסר ג' ימים מקודם והם התירו. אך הפי' בדבריו שכ' בד' אין כוונתו על יום רביעי רק כוונתו ד' ימים קודם שבת א"כ אתי שפיר מ"ש דאי אמרת דב"ה אינם מתירין אלא ד' ימים קודם היינו ת"ק דג"כ אינו אוסר אלא ג' ימים. וגם בתחילת דבריו מוכרח לפרש כן מ"ש וב"ש אוסרין אף בד' ואי כוונתו יום רביעי מה אף הא גם הת"ק אוסר ג' ימים דהיינו מיום ד' ואילך. אכן בב"י (סי' רמ"ח) כתב דלפי' הרא"ש ביום ד' מותר]:
שם בגמ' ת"ר אין צרין כו' ואם התחילו אין מפסיקין. פי' הפשוט משמע אם התחילו קודם ג' ימים וקשה לשון אין מפסיקין דגם לכתחילה שרי דלא אמרו אין מתחילין אלא תוך ג"י. ואפשר לפרש אין מפסיקין אפי' כשמגיע השבת עצמו וכדיליף מעד רדתה. [וכן פי' הדרישה בסי' רמ"ט]. איברא דיש לפרש ואם התחילו אפי' באיסור היינו תוך ג"י אין מפסיקין דכשיפסקו יש סכנה בדבר. אך לפ"ז קשה הראי' דמייתי מדכתיב עד רדתה. ואפשר נמי תרווייהו איתנייהו דאין מפסיקין גם בשבת וכנ"ל, שוב ראיתי בכנה"ג (באו"ח סי' רמ"ט) כ' דהטור פי' כן בהגמ' ואם התחילו היינו באיסור תוך ג"י ע"ש. ונראה דוודאי לא מיירי בדאיכא סכנה דא"כ למה לי קרא וע"כ צ"ל דמיירי היכי שידינו תקיפה אלא שע"י ההפסק בשבת יתבטל הכיבוש. ואתי קרא לומר דהכיבוש דוחה שבת
שם בגמ' מאן תנא כו' רי"א יגמור כו'. ותמוה אטו יסבור רע"ק כב"ש כמ'"ש בתוס'. ואפשר דגם אליבא דב"ה קאי. ומשתחשך הפי' בהתחלת חשיכה התנו בין השמשות דזימנין קרי לי' עם חשיכה לבה"ש. ולכן ר"י אומר יגמור בבה"ש כיון דאי עביד לי' בשבת אין בו רק שבות לכן כ"ד שהוא משום שבות לא גזרו בבה"ש. ורע"ק דס"ל בעביד בשבת חייב לכן לא התיר בבה"ש. אך לשון משתחשך לא משמע כן ועוד דא"כ אכתי מנ"ל דמתני' דלא כרע"ק דילמא גם רע"ק מודה אלא דס"ל דגם במידי דשבות גזרו בה"ש כרבנן דפליגי עלי' דרבי. לכן אפשר קצת דהך טעינת אבנים מקשקשין ג"כ והו"ל כרחיים דאוושא מילתא וגם ב"ה מודין כדלעיל. והנה לפירש"י נראה דרע"ק דאמר לא יגמור פליג אמתני' וס"ל דגם במידי דאי עביד לי' בשבת לית בי' חיוב חטאת נמי גזרו מבעו"י, אבל אין לפרש דרע"ק פליג וס"ל דבדעביד לי' בשבת חייב חטאת א"כ אדפליגי בריסקן מבעו"י ויצאו מעצמן בשבת ליפלגי במניח האבנים עליהם בשבת גופי' אי חייב או לא. וממילא נדע דלמאן דמחייב אוסר להניח אבנים ולטעון גם מבעו"י [לב"ש או אפי' לב"ה לפמ"ש הפנ"י דהכא גם ב"ה גזרו שמא יסחוט. וכן הוא דעת רי"ו שהביא הב"י (סי' רנ"ב) ע"ש] אבל בתוס' לא משמע כן:
בתוס' ד"ה לא ישכיר כו' או בחלוק וטלית. לפי הפשוט כיוונו התוס' בזה לפרש הברייתא גם אליבא דב"ש ומ"מ בד' וה' מותר דאיירי בחלוק וטלית שאין עושין מלאכה. אכן יש לומר עוד שלא החליטו דברייתא זו אתיא כב"ה דאפשר לומר דאתיא כב"ש וכמו דגזרו בכל הנך דתנן במתני' דהחמירו טפי מב"ה כן חששו כאן דמיחזי כשכר שבת. וכמו כן לטעם רש"י דנראה שמשכירו לו לצורך השבת י"ל דלא אתיא אלא כב"ש. וגם דעת הרי"ף יש ליישב בזה דאינו משום שביתת כלים ואעפ"כ ב"ש היא ולא ב"ה ואע"ג דכיון דלא מצינו בהדיא דכב"ש היא לית לן לאפוקי ברייתא מהלכתא מ"מ כיון דסיפא דאין משלחין איגרות נראה דאתיא כב"ש ובקצץ לכך גם הרישא כב"ה אתיא כנ"ל:
בד"ה רי"א יגמור כו' יגמור ויאכל כו' ול"ד למשקין שזבו דהכא אפי' יסחוט ליכא איסור דאורייתא משום דאתי ממילא כו'. לפי המשך דבריהם משמע דבמניח האבנים והקורה ע"ג ענבים שלא נתרסקו אין הכי נמי דשייך בהו גזירת משקין שזבו. [וכ"כ להדיא המג"א (בסי' רנ"ב ס"ק י"ח) ע"ש]. ויש לפקפק בזה כיון שמתרסקין ע"י קורה ואבנים כדרכן אפשר דלא גזרו כיון דבלא סחיטה דידי' המשקין יוצאין כדרכן]. ודוקא ביצאו מעצמן אסורין כלשון הגמ' לקמן בעמוד ב' ע"ש:
עוד פירשו בתוס' דיגמור בידים משתחשך והראי' דל"ג אטו מחוסרין דיכה כו' וכן פי' הרמב"ם במשניות בעדיות. ורש"י לא רצה לפרש כן דאי נימא דהשתא נמי ידע הא דאמרי' לקמן דבמחוסרין דיכה כו"ע לא פליגי כו' א"כ מאי קאמר הא איתמר עלה. הא גם ריב"ח ידע זאת ועיקר הפירכא מדלא גזרו אטו מחוסרי דיכה חסר מן הספר. ונראה דלמסקנא דאמר ר"י במחוסרין דיכה כו"ע ל"פ מיירי באמת לענין לגמור בידים ולא גזרינן אטו מחוסרין דיכה. אבל ריב"ח לא ס"ל הכי אלא דפלגי אפי' במחוסרין דיכה וכפי' רש"י רו כתי' ראשון שבתים ולהכי פליג ר"א ואמר הא איתמר עלה אר"י כו' ומוכיח מדר"י דלא פליגי אלא לעשות בידים וא"כ אינו ענין למשנתינו. וא"כ הרמב"ם בפי' המשניות בעדיות פי' אליבא דמסקנא. ומיושב לי בזה מה דתמוה טובא לפי' הפשוט בהא דאר"י במחוסרין דיכה לכו"ע אסור והלא ר"א בחלות דבש מתיר. [א"כ מנ"ל דר' ישמעאל אוסר וכן הקשה בפנ"י]. ודוחק לומר דגם הוא לא ידע הברייתא דר"א מתיר גם בזיתים וענבים וסבר דלא התיר ר"א אלא בחלות דבש מטעם דהוי אוכל. ותו דהא מתני' דהכא ושוין אלו ואלו כו' האי תנא ודאי מתיר אפי' במחוסרין דיכה. א"כ מי דחקו לר"י לומר דר' ישמעאל לא ס"ל כתנא דמתני' בפרט ר"י דס"ל הלכה כסתם משנה. אבל לפמ"ש א"ש דלר"י מיירי האי מתני' דעדיות לענין לגמור בידים. ובהא ודאי לכו"ע אסור במחוסרין דיכה. ובזה א"ש נמי דברי הרי"ף שהביא הך דריב"ח והא דר"י ג"כ. דלא פליגי כלל דריב"ח קאי להתחיל בע"ש ור' יוחנן דמוקי במחוסרין שחיקה קאי לענין לגמור בידים כנ"ל, מיהו לפ"ז קצת קשה מאי דמסיים לקמן והני נמי כמחוסרין דיכה דמי דבלא"ה דחה ר"א שפיר ראיית ריב"ח ויש ליישב: