שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק יציאות השבת · דף יח.
במשנה ושוין אלו ואלו, י"ל דאיכא נ"מ בהא גם אליבא דב"ה לענין שביתת בהמה. למ"ד טעמא דב"ש הכא משום שביתת כלים ואפ"ה דוקא במידי דבגופו מחייב חטאת מוזהרין נמי על שביתת כליו לב"ש. כמו כן י"ל כלל זה אליבא דב"ה בשביתת בהמה. וכדלקמן (קנג:) כל שבגופו חייב בבהמתו מוזהר כל שבגופו פטור אבל אסור בבהמתו מותר ע"ש. ועמ"ש בסמוך בתוס' ד"ה ולימא:
בגמ' מאן תנא דנתינת מים לדיו זו היא שרייתן כו' רבי היא דתניא כו'. קצת קשה די"ל דריב"י לא פליג אלא אם אחר נותן את הקמח שאינו עושה מעשה כלל במים משו"ה אינו חייב עד שיגבל. אבל היכא שעושה הכל שנותן מים ואח"כ נותן הקמח שפיר חייב וא"כ גם במשנתינו ששורה מים ודיו ביחד והוא עושה הכל גם ריב"י מודה. עוד יש לדקדק הרי פלוגתא דב"ש וב"ה קדים טפי לריב"י ואטו יחלוק ריב"י עליהם מיהו הא י"ל דב"ש וב"ה פליגי בכל מידי דנגמר בשבת אלא דתנא דמתני' נקט שריית מים בדיו והאי תנא רבי הוא ולא ריב"י. ובאמת בשריית דיו גם חיובא דצביעה איכא. (כמ"ש הה"מ (פ"ט מה"ש ה' י"ד) בדעת הרמב"ם. ועי' מ"ש הלח"מ ספ"ח מה"ש). אך י"ל דהצביעה נגמרת מיד מבעו"י אבל תיקון הדיו צריך שהות זמן ונמשך עד השבת. וצ"ע לריב"י אם השלישי גיבלו אי חייב די"ל דוקא הנותן מים ומגבל חייב לריב"י אבל אחר נתינת מים נהי דבלא גיבול פטור מ"מ כבר נעשה עיקר המלאכה והמגבל אח"כ אינו חייב. והנה לאביי ודאי נראה כן כיון דמחלק בין מידי דבר גיבול משמע דס"ל דבנתינת מים גרידא הוי לש. אלא דבמידי דבר גיבול פטור בלי גיבול דהוי כמו עושה המלאכה שלא כדרך. אבל עיקר הלישה בנתינת מים א"כ המגבלו אח"כ פטור. אבל י"ל דהמגבל עכ"פ חייב משום מכה בפטיש למ"ש הפוס' דבאוכלין נמי איכא משום מב"פ]:
שם בגמ' א"ל אביי ודילמא כו' מידי בהדי הדדי תניא. ומ"מ להלכה אפשר דלא שבקינן פשיטותא דר"י מכח ספיקא דאביי. וכדמשמע נמי לקמן (קנה:) דאביי עצמו הדר בי' כמו שהקשו התוס' ונדחקו לחלק בין מורסן לדיו ע"ש. הגם דרבה מלך קודם ר"י א"כ א"א לומר דאביי עצמו התם הדר בי' דא"כ אמאי הקשה כאן לר"י וע"כ דסתמא דגמ' מפלפל שם כך וס"ל כר"י דהכא א"כ הכי קיי"ל. וגם י"ל דאביי עצמו פילפל אח"כ הכי בתר דמלך ר"י. ובזה י"ל פי' רש"י דביצה דמייתי התוס' הכא דקיטמא שרי ופי' רש"י משום דלאו בר גיבול היא ותמהו התוס' דאדרבה במידי דלאו בר גיבול חייב בנתינת מים. אבל רש"י ס"ל כר"י דהכא דבכל גווני פטור על נתינת מים אלא דאי הוי בר גיבול הוי אסור גוף הגיבול לכך פירש"י התם דקיטמא לאו בר גיבול ופטור על הגיבול ועל נתינת מים פטור כדר"י דהכא כנ"ל. ובל"ז נמי י"ל פרש"י דהתם דמגבל הקיטמא שנתן בה מים אתמול. מיהו לדינא אפשר דגם אי קיי"ל כר"י א"כ סתם מתני' כר' ואית לן לפסוק כרבי דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. אך ז"א דהתם סתם לן תנא דנותנין מים לתוך המורסן כר"י דפטר בנתינת מים. מיהו לפי' התוס' דמורסן טפי הוי בר גיבול מדיו אין ראי' מסתמא בתראה:
שם בגמ' ת"ר פותקין מים כו' ומניחין קילור. וקשה דהוי זו ואצ"ל זו דהא בקילור לא הוי אלא איסור דרבנן וגם לב"ש מותר לכן נראה לפע"ד דמכאן הוציא המג"א (בסי' רנ"ב ס"ק כ') פלפול שלו והוכיח דהתוס' ס"ל בנותן חטים לרחיים של מים בשבת דפטור ממ"ש התוס' בד"ה ולימא ונראה דרבה כו' דגזרינן דלמא אתי למעבד בשבת. והקשה המג"א דא"כ לימא טעמא דאין נותנין חטין לרחיים מגזירה זו ולמה לי' טעמא דהשמעת קול אלא ודאי דליכא בזה חיוב חטאת ע"ש. ודבריו מרפסין איגרי כמו שתמהו כל האחרונים דא"כ מוגמר וגפרית מאי איכא למימר אלא ע"כ ב"ה היא דלית להו האי גזירה א"כ שפיר צריך רבה לומר טעם דהשמעת קול. אכן באמת מובן למשכיל דכוונת המג"א דכל הנך מילי דהאי ברייתא פשוט לי' דהעושה כך בשבת פטור הואיל ואין משקה גוף השדה בידים [ודוקא במשקה מים לזרעים כמ"ש רש"י במו"ק (ב:) שזורק מים בעיקרי העשבים חייב] אבל פותקין גינה [י"ל דמיירי בכח שני וכדאי' בסנהדרין (ע"ז:) דלא הוי אלא גרמא ע"ש. וכן נמי מוגמר וגפרית נעשה הכל ע"י גרמא דילי'. והוכיח המג"א דגם ריחיים לא הוי אלא גורם דאל"כ שפיר י"ל כיון דברחיים איכא חיוב חטאת גזרינן משא"כ באינך אלא ע"כ דגם בריחיים פטור וכן מצאתי אח"כ בס' בית ישראל שפי' כן. ומכח קושיא הנ"ל דהוי זו ואצ"ל זו יש ראי' להמג"א דלדידי' כל הנך דתנן הכא לאו בר חיובי חטאת הם כמו קילור וכולהו גם לב"ש שרי כנ"ל:
שםשם בגמ' דתניא ובכל אשר אמרתי כו' בכל ריבויא הוא גם בכל לשון כלי הוא. (ובהכי ניחא הא דבמנח אארעא שרי גם לב"ש ולא מרבינן נמי מהאי קרא שביתת קרקע. אך בל"ז י"ל דע"כ לא הזהיר הכתוב על שביתת קרקע דא"כ לא הי' אפשר לזרוע כיון דהקרקע מגדלת צמחין בשבת]:
בתוס' ד"ה אבל דיו כו' והא דאמר בפ' ב"מ כו' לגבל או לעשן. לפי' רש"י שם לק"מ (דלגבל דהתם אינו לגבל את הדיו]. ונראה דהתוס' לא ס"ל פי' הגמ' שם כפרש"י ע"ש:
בד"ה ולימא כו' ולר"י לא תיקשי כו' טעינת קורה משום שביתת כלים כו'. יש לתמוה דהרי פשוט דגם למאן דס"ל משום שביתת כלים אינו אלא במידי דהוי גוף המלאכה ואי עביד לי' איהו חייב מוזהר נמי על כליו. משא"כ בשאין הדבר בעצם איסור מלאכה ואפי' שהיא שבות וכמ"ש מזה לעיל במשנתינו וצ"ע. שוב ראיתי כן בהדיא בר"ן ע"ש. ותי' התוס' דחוק ובל"ז הי' נראה בפשיטות דחכמים לא גזרו היכא דנפיק ממילא אלא באדם דבר חיוב חטאת הוא גזרו אפי' בנעשה ממילא אטו תחילת מלאכה. אבל לשביתת בהמתו או בשביתת כלים דלא הוי אלא איסור בעלמא לא גזרו בדנפיק ממילא דלא דמי איסור עשה לאיסור כרת. ועי' במל"מ (פ"א מה' יו"ט) דגם לאוין שאין חייבין עליהן מלקות ל"ד לאיסור כרת]: