אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק יציאות השבת › דף יז:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק יציאות השבת · דף יז:

דף יז.

בגמ' אר"ח כו' תרומה טהורה ביד ישראל. יש לתמוה דאם הוא חשוד לגזול התרומה אף אי לא יזרענה יגזול וימכרנה לכהן. וכי יתכן לומר דחכמים פחתו שיווי התרומה כדי שלא יהי' חשובה לישראל לגזול אותה דסוף סוף כל השיווי שיש לכהן בה יגזול הישראל החשוד לכך. וצ"ל בדוחק דירא למכור לכהן שמא יתוודע הגזילה:

שם בגמ' גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן כו' ואתי לידי תקלה מכאן ראי' למאי שכתבו התוס' לקמן (כ"ה.) ד"ה כך] דמשמע מדברי רש"י שם דתרומה טמאה אין מצותה בשריפה דוקא. (וכן מפורש ברש"י ביצה (כ"ז:) וע"ש בתוס']. דאל"כ למה לי הכא טעמא דתקלה תיפוק לי' דמצותה בשריפה ואינו רשאי לזורעה ומשו"ה גזרו כדי שלא יבטל מצות שריפה. ועי' שם לקמן מ"ש בישוב קושיא זו]:

שם בגמ' אוכלין וכלים כו' בחדא חשיב להו. גם כאן יש לתמוה מה ענין זה לזה דבאוכלין עיקר הגזירה הוא דפוסלי תרומה מטמאין משקין להיות תחלה [כמ"ש התוס' לעיל (י"ד:) ד"ה אלא]. ובכלים עיקר הגזירה הי' דמשקה מטמא כלי ואיך חשיב להו בחדא וצ"ע:

ברש"י ד"ה נותן כיסו לעכו"ם ולא יטלטלנו כו' והא דלקמן (קנג:) אמרינן עוד אחרת היתה ולא רצו לגלותה היינו דוקא כשאין עמו עכו"ם אבל ליתן לעכו"ם עדיפא מטלטול פחות פחות מד"א. וכמבואר בטוש"ע (סי' רס"ו) ע"ש. וכן הו"מ למימר דגזרו שלא יניחנו על החמור ולא ליתנו לחש"ו כו' ע"ש לקמן ר"פ מי שהחשיך:

בתוס' ד"ה כיון כו' דאין נותנין מעשר אלא לחברים כו'. אין תי' זה מספיק דיש לחוש על הבעלים שלא יתנו מעשר כלל ללוים והתרומת מעשר יפרישו בעצמם ויזרענו דהא רשות לבעלים להפריש תרומת מעשר כדאי' בגיטין (ל"א:) ע"ש. וגם מ"ש תי' הב' בשם הריב"א דהחשודים לא היו מפרישין כלל והחברים אין חשודין לגזול. ג"כ תמוה אטו ליכא בינונים החשודין לגזול ולא לאכול טבל שבמיתה. וי"ל שפיר דלכך גזרו כן דלולי הגזירה היו מפרישין וזורעין לפי דעת ר' חנינא שזה טעם הגזירה. [ואע"ג דאין חשודין על הגזל הכא לא חשיב להו גזל משום דהוי ממון שאין לו תובעין כמ"ש התוס' בעירובין (ל"ז.) ד"ה שני ע"ש. וע"כ צ"ל הכי דאל"כ היכי גזר ר"ח משום תרומה טהורה ביד ישראל. אבל לתי' הב' שם בתוס' דכ"ז שלא הופרש לא חשיב להו גזל ע"כ ליכא למימר כטעמא דר"ח דהא אחר שהפרישו התרומה שוב אין חשודין על הגזל להפקיע מליתן לכהן וצ"ל דס"ל להתוס' דר"ח ס"ל כתי' הא' הנ"ל וצ"ע]:

בד"ה דילמא כו' משום ריוח פורתא שמטהרין לא משהי גבי'. לכאורה אין מובן דהא מ"מ יצילו להם כל שיווי התרומה מה שנפסד ע"י הטומאה. אכן הרע"ב (בפ"ט דתרומות מ"ז) מוסיף ביאור דלא יפסידו להם השדה בשביל הכי וכן פי' הר"ש שם] וכוונתו דשדה עושה פירות של חולין שוין הרבה יותר מזה שיציל תרומה הנטמאת ע"י הזריעה ומוטב לו לזרוע במקום זה חולין שהם ביוקר ע"ש:

במשנה ב"ש אומרין אין שורין כו' למ"ד בגמ' טעמא דב"ש משום שביתת כלים א"כ בשורה כרשינין במי נהר וכדומה מותר גם לב"ש. (דמשום שנעשה מלאכה בגוף הכרשינין אין לאסור כמ"ש הר"ן גבי עורות לעבדן וכלים לכובס דאין בזה משום שביתת כלים ע"ש. ועוד דהא הכרשינין אין עליהם שם כלי]. ודוחק דהא סתמא קתני. שוב ראיתי בחי' הרשב"א גבי אונין של פשתן כתב כן דבקרקע ליכא איסור אלא בכלי א"כ ה"ה הכא:

שם במשנה בש"א אין מוכרין לעכו"ם כו' הטעם דמחזי כשלוחו כמ"ש רש"י לקמן בגמ' ובתוס' כאן. וקצת קשה הא גם אם עושה כן בעצמו שעוקר החפץ מבעו"י והניח משתחשך פטור דצריך להיות עקירה והנחה בשבת ובלאו הכי לא מיחייב. א"כ אף דיכול להיות שהעכו"ם יעמוד לפוש בדרך מ"מ ע"ז לא מחזי כשלוחו. וא"כ אף בשולח להדיא העכו"ם מבעו"י שילך בשבת לשתרי כיון דאינו מכוין שיעמוד עצמו בדרך ובהולך למקום קרוב אינו פסיק רישא ג"כ. [ואע"ג דגם בעוקר מבעו"י והניח משחשיכה אסור מדרבנן כמ"ש רש"י לעיל (ג:) מ"מ כיון דמדאורייתא שרי לא הו"ל לב"ש לגזור]. וצ"ל בדוחק דלא פלוג חכמים בתקנתם [ואסרו גם בהולך למקום קרוב]:

בתוס' ד"ה אין פורסין הקשו דליכא חיוב חטאת. ונראה שלא הקשו התוס' אלא למ"ד טעמא דב"ש משום גזירה אבל לטעם דשביתת כלים א"כ הכא הכלי תעשה מלאכה ממש בשעה שתיצוד. ול"ד לקורת בה"ב ועגולי הגת דגם הכלי אינה עושה מלאכה גמורה שיש בה חיוב חטאת משא"כ הכא. וכן מצאתי בחי' הרשב"א שכ' כן על דברי התוס' ע"ש. ומה שתירצו התוס' שלפעמים ניצוד בשעת הפריסה. כוונתם אע"ג דהוא לא יתכוין לצוד מיד אלא שתיצוד הכלי מעצמו כיון דאפשר שיזדמן העוף מיד ויהי' ניצוד לכך גזרו בכל צידה. דאל"כ קשה הא ע"ז לא אסרו כלל כשניצוד מיד מבעו"י. אך עיקר מ"ש התוס' דבשבת נמי אם פירס מצודה אינו חייב דאינו יודע אם יצוד כו' דהכי קתני בתוספתא הפורס מצודה כו' ונכנס לתוכה חייב. א"י מנ"ל לרבותינו בעלי התוס' בפשיטות דאם אינו נכנס לתוכה מיד פטור. דפשט התוספתא משמע דבכל גויני חייב זולת אם לא יכנס כלל שום חי' או עוף בשבת ודאי פטור. אבל בנכנס אח"כ נראה מסברא דחייב כיון דכל דרך צידה זו היא כך גם בחול למה לא יהי' חייב ומה בכך דנגמר המלאכה אח"כ. וגם הטעם שכתבו התוס' הואיל וא"י אם יצוד. ג"כ אינו מובן דגם בזריקה מרשות לרשות או לעשות חבורה לקמן (ק"ב.) א"י בבירור איך תפול. ומה בכך דא"י הא כל צידה זו נעשית כך על הספק ואטו יהי' צידה כזה מותר מה"ת לצוד כל היום בשבת כמו בחול. וגם מנ"ל דצידת חלזון לא הי' נמי במצודות כאלה וצ"ע. וחפשתי ברמב"ם ולא מצאתי שהביא התוספתא הנ"ל דפריסת מצודה כלל וא"י למה. [אך לפמ"ש המג"א (סי' שט"ז ס"ק ג') להוכיח מדברי הרמב"ם (פ"י מה"ש ה' כ"ב) במשלח כלבים כדי שיצודו דאם לא עשה מעשה פטור משמע דס"ל כמ"ש התוס'. אכן מדברי הרמ"א שם נראה דאפי' לא עביד מעשה הוי צידה וחייב. אבל הא"ר שם פי' גם דברי הרמ"א כמ"ש הרמב"ם ע"ש]:

בד"ה אלא בכדי שיצודו כו' וא"ת מנא ידע מתי יבא החי'. ולכאורה קשה דילמא באמת צריך לילך קודם חשיכה ולראות אם ניצוד ואם לא ניצוד יסלק המצודה. וי"ל דכוונתם דאי הפי' שידע שניצוד מבעו"י א"כ מאי קמ"ל בהא דקתני אלא כדי שיצודו מבעו"י. בשלמא בהני דרישא אלא כדי שיקלוט העין קמ"ל אף שנתרבה הצביעה אח"כ בשבת וכן כדי שיהבילו אף שניתוסף הבל אח"כ. אבל בצידה כיון שנגמר כל הצידה פשיטא דשרי ודוחק לומר דהא קמ"ל שאין חוששין שמא ישכח לראות קודם חשיכה אי ניצוד כבר. לכן צריכין לפרש דכל היכא דראוי להיות ניצוד מבעו"י ב"ש מתירין. אכן באמת קשה מ"ט מותר בחורשין דמ"מ ספיקא דאורייתא היא שמא לא יהי' ניצוד מבעו"י. והי' נראה דתוס' קאי הכא למ"ד הטעם דב"ש משום גזירה. אבל למ"ד משום שביתת כלים אסור עד שיודע בודאי שניצוד. ולדידי' לא קשה מאי קמ"ל כיון דספק תורה הוא הו"א דחיישינן שמא ישכח לבדוק כנ"ל. אכן בירושלמי משמע דקאי לשיטת מ"ד דלב"ש מדאורייתא אסור ע"ש. איברא דבירושלמי עצמו משמע קצת דלא סמך להתיר משום חורשין בלבד אלא בצירוף הראי' שנתקלקל המצודה ובחורשין מהני שלא לתלות קלקול המצודה בסיבה אחרת ע"ש:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה