שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק חבית · דף קמו.
בגמ' גרים מאי כו', אע"פ דאינהו לא הוו מזלייהו הוו כו' לכאורה הפי' דפסקא זוהמא מאז שעמדו על הר סיני היינו דבשביל דפסק הזוהמא מאבותיהם שעמדו שם נפסק הזוהמא ממילא מבניהם. אבל בגרים קשה דנהי דעכשיו נתגייר אחד מבניהם האיך פסק מהם הזוהמא כיון שלא פסקה הזוהמא מאבותיהם. וצ"ל שפסק הזוהמא מהרוחות שלהם והיינו דאמרי' מזלייהו הוו:
שם בגמרא א א"ר אושעי' ל"ש כו' קצת קשה מסיפא דקתני אין נוקבין כו', וחכמים מתירין דלמה יהי' מותר לנקוב וגם אי נימא דסיפא לא אתיא כר' נחמי' עכ"פ הו"ל לגמ' להקשות מסיפא ולא הוצרך להביא מרשב"ג דברייתא וצ"ע:
ברש"י ד"ה שובר אדם כו' דאין במקלקל שום איסור בשבת. וקשה דהא גם במקלקל פטור אבל אסור וכן הקשה הר"ן. ואפ"ל בכוונת רש"י דלא קאי לענין היתר עשיית הפה דע"ז תני ובלבד שלא יתכוין כו' אלא משום דהוי סותר ומדרבנן יש בנין וסתירה בכלים אבל כיון דהוי מקלקל מותר ולא גזרינן: