אור ברסלב

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק חבית

פרק נוטל

דף קמג:

במשנה חבית שנשברה מצילין כו'. לא נתבאר כאן מ"ט אסרו להציל יותר ממזון ג' סעודות. ואפ"ל כמו שאסרו בדליקה משום דחיישינן שמא מתוך טרדתו יבוא לכבות הכא נמי י"ל דחיישינן דילמא אתי לתקן את החבית. ויתחייב משום מכה בפטיש או משום בונה לדעת התוס' לעיל (ע"ד:) דבכה"ג יש בנין בכלים ע"ש), ובזה מיושב מאי דמקשינן בגמ' לעיל (קי"ז.) אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי כו' דאמאי לא הקשו ממתני' דהכא כמ"ש התוס' שם. ולפי הנ"ל ניחא דהכא משמע דעומד על הארץ ועכשיו נשברה ויכול עדיין לתקן גזרינן שפיר כנ"ל. אבל לעיל בנשברה לו חבית בראש גגו דמשמע שאינו יכול להציל החבית עוד אלא המשקה שבתוכו ולפיכך מקשה מאי גזירה איכא ע"ש:

דף קמד:

בגמ' סוחטין בפגעין ופרישין כו' פי' רש"י להוציא מימי' לשתות. והיינו לס"ד דגמ' דהא לקמן פי' רש"י דדוקא למתק הפרי ולא לצורך המשקה דאם סוחט למימיהם אחשבינהו, מיהו הרמב"ן ושאר פוס' ס"ל דדוקא בריחונים דאיכא מיעוט אינשי דסחטי למשקין מהני טעמא דאחשבינהו לאסור אבל בפגעין ופרישין לעולם מותר ע"ש. ולדידהו צ"ל דתרדין הוי כמו רימונים. מיהו קצת קשה לשון מודים חכמים לר"י בשאר פירות הא עדיפא מדר"י דלר"י דוקא בנסחט מאליהם שרי וחכמים ס"ל דלכתחילה נמי שרי. וגם אי הוי ס"ל בס"ד דגמ' דמותר דקאמר ר"י קאי גם אלכתחילה מ"מ דוקא לאוכלין התיר ולא למשקין. וי"ל דפי' הגמ' עכשיו מ"ש ר"י אם לאוכלין היינו במיוחדין לאכילה דהיינו שאר פירות מותר אף לסוחטן למימיהן ואם למשקים היינו זיתים וענבים שעומדין למשקה. מיהו הא דאמרינן דילמא ר"י היא קשה דלר"י גם ברימונים מותר דהא פליג לעיל בברייתא בתותים ורימונים והיכי קתני הכא אבל לא ברימונים. ולמסקנא דמיירי לכתחילה ניחא דכו"ע מודו דלכתחילה אסור ברימונים והא דאמרי' ש"מ רבנן היא היינו דאתי נמי אפי' כרבנן וכ"ש לר"י], אבל לס"ד דמיירי בדיעבד ע"כ לא מצי אתי כר"י דמתיר לעיל ברמונים וצ"ע:

שם בגמ' וכ"ת הלכה כי האי תנא דסבר לה כמנשיא כו' קשה כיון דליכא מאן דפליג עלי' דהאי תנא מאי קאמר ר"נ הלכה, והכי מקשינן בגמ' בכמה דוכתי הלכה מכלל דפליגי:

שם בגמ' דתנן המקיים קוצים כו' ותמוה כמ"ש בתוס' דהא רבנן פליגי עלי' דר"א, וי"ל, דדוקא בדיעבד ס"ל לחכמים דאין להפסידו משום דאיכא מיעוט המקיימין אבל הכא לכתחילה מודו דאסור לסחוט מטעם הנ"ל, ובזה מיושב מ"ש המג"א (סי' ש"כ ס"ק א') ע"ד הב"י שם]:

שם בגמ' מאן תנא כו' אמר אביי ר' יעקב היא דתניא כו', יש לתמוה דשביק מתני' דטהרות (פ"ט מ"ג) דפליגי בהדיא ר"א וחכמים וקיי"ל שם כחכמים דמוחל גם בלי תערובת שמן משקה היא, אך ר"ש ס"ל התם אליבא דחכמים דדוקא בשיש בו צחצוחי שמן כדס"ל הכא ובמכשירין (פ"ו מ"ה) פליגי בהא ר"מ ור"ש ע"ש, וא"כ הו"ל להביא מתניתין ולאוקמא כחכמים וכר"מ ולא כר"י יחידאי דברייתא:

שם בגמ' אלמא קסבר כו', נראה דדוקא על ר"ח מקשה רמב"ח מחלב אחלב, דעל ר"י א"ש לק"מ די"ל דס"ל כרבא בכריתות שהביאו התוס' לעיל ד"ה לא דחלב מעיין הוא, ] אכן בלשון רש"י משמע דקאי אהא דסוחט], ובלאו הכי יל"ד הא דאר"ח דחולב כו' די"ל דוקא לסחוט אשכול מותר כיון דהענבים גופא ראוין לאכילה ממילא מה שזב מהם לקדירה הוי נמי אוכל כיון דראוי לאכול עמו ביחד והוי אוכל אחד, אבל בחולב עז לא הוי עלי' שם אוכל כיון דאסור לאכלם ביחד משום בשר בחלב דכחל נמי בעי קריעה להוציא חלב הכנוס בתוכו:

בתוס' ד"ה אמר אביי קשה לי כו', ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה דלטעם צחצוחי שמן אין לפסול את המקוה עד שיהי' כ"כ שמן שיהי' שינוי מראה מכח השמן בלבד, כיון דס"ל עכשיו דשינוי מראה שלא ע"י משקה אינו פוסל והכא משמע דכל שנשתנה ע"י כל המוחל המקוה פסולה ולהכי ע"כ אתיא כר' יעקב, וכ"מ במתניתין דמכשירין (פ"ו מ"ה) דלר"ש התם אין כל התערובת מכשיר אלא השמן שבו וה"ה לפסול המקוה כנ"ל:

דף קמה.

בגמ' אר"פ דכו"ע כו' לאו כאוכל דמי כו' דתניא המפצע בזיתים כו' הוכשר, לכאורה יש להוכיח ג"כ מהאי ברייתא דמשקה הבא לאוכל לאו כאוכל, דהמפצע בזיתים ג"כ הוי בא לאוכל דמה לי שבא לאוכל אחר או לאותו אוכל שהמשקה יצא ממנו, דכאן משמע מפירש"י דרוצה לאכול את הזיתים, אך למאי דמסקינן דבלצחצחו פליגי י"ל דדוקא היכא שהולך לאוכל ונתערב עמו הוי כאוכל, אבל כאן דלא הוי אלא לצחצחו לא הוי כאוכל:

שם בגמ' כבשים שסחטן כו' ושלקות כו', הא דמפליג בין כבשים לשלקות אע"ג דבעלמא קיי"ל דכבוש כמבושל, י"ל דלא לגמרי הוי כמבושל אלא לענין בליעה הוי כמבושל אבל לענין זה שיהי' נחשב אוכל זה אינו אלא בבישול ולא בכבוש, וכן מצינו בכמה דברים דלא הוי כמבושל ממש [כמ"ש הפרמ"ג ביו"ד (סי' ק"ה) לענין דם שבשלו דכבוש אינו כמבושל, ועי' באו"ח סי' תע"ג) גבי מרור כבוש במג"א ובח"י, גם (בסי' תקכ"ז) גבי ע"ת בב"י ובמג"א, גם (בסי' תרמ"ח) גבי אתרוג כבוש בב"ח ובט"ז ובט"ז ובמג"א]:

בתוס' ד"ה כבשים כו' ולפי' הקונטרס כו' קשה לרב' אמאי גזרו כו' ליכא איסור דאורייתא, נראה דלתוס', א"ש הך דלעיל גם אליבא דרב דס"ל דעל דריסת פירות אין חייבין אלא על דריסת זיתים וענבים אבל בבגד וכדומה שפיר יש סחיטה גם לרב וכן פי' הרא"ש, מיהו לפ"ז גם לרש"י [דמפרש הטעם משום דהמשקה אתי מעלמא], י"ל דדוקא בפירות מחלק בין המשקה מעצמו בין שבא ממקום אחר אבל בבגד מודה רב דאע"ג דאתי מעלמא יש סחיטה ויש ליישב, גם י"ל דשם האיסור משום כיבוס דבאם יסחוט יכבס וחייב משום מלבן ואע"ג דאין מתכוין לכך י"ל דהוי פסיק רישא, [וכ"מ ברמב"ם (פכ"ב מה"ש ה' ט"ו) דהתם משום מכבס הוא, אכן התוס' לשיטתם לעיל (קי"א:) דבפ' תולין מיירי בשמן וליכא בשאר משקין משום כיבוס לבד במים ע"ש. אבל לפי' רש"י במסוכריא דנזייתא משמע דלא ס"ל הכי כמ"ש התוס' בכתובות (ו'. ד"ה האי) ע"ש שפיר י"ל כנ"ל]:

בד"ה ור"י כו' פי' ר"ח ומה שדקדק כו' אין זה דיוק כו', נראה שהבינו התוס' דהר"ח מכח המשמעות פי' כן ואין לשון הר"ח מורה ע"ז, ונראה לפע"ד דטעם הר"ח הוא דאידי ואידי חד טעמא הוא דכיון דמה"ת א"ח אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד והטעם משום דעומדין להכי שוב בלתוך האוכל דלאו אורחא בהכי דין זיתים וענבים כשאר פירות אבל לר"י דחייב גם בדריסת שאר פירות ממילא גם לתוך האוכל חייב כנ"ל. ונראה עוד דס"ל לר"ח דהא דמשקה הבא לתוך אוכל אוכל הוא והיינו דאינו בכלל משקה, זה אינו אלא לרב דד"ת אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים דיין ושמן היוצאין מהן נקראין משקה אבל למ"ד דבדריסת שאר פירות נמי חייב וודאי סחיטת שאר פירות אינו משקה אלא הנך דחשיב להו במכשירין (פ"ו מ"ד) יין שמן וחלב וכו', [וכ"מ בתרומות (פ' י"א מ"ב) דמי פירות לא הוי משקה ע"ש וכיון דחייב גם בשאר פירות שאינן משקה א"כ מה בכך דאוכל הוא, ודוקא רב דס"ל דהחיוב אינו אלא על היין ושמן שהן משקה לכך במשקה הבא לתוך אוכל פטור דהוי כשאר פירות דלאו משקה היא ופטור, אבל לר"י דס"ל דחייב נמי על שאר פירות ושייך דריכה גם במה שאינו משקה א"כ מה בכך דאוכל הוא כנ"ל:

ועי' ברי"ף מ"ש ומסתברא דהלכתא כוותי' דשמואל דקאי ר"י כוותי' לענין איסור, ואין דבריו מובנים היכי מוכח מכאן דקאי ר"י כוותי' דשמואל כיון דרב ושמואל תרוייהו ס"ל דדוקא זיתים וענבים הוי מה"ת ושאר פירות דרבנן. ולפיכך לא גזר רב שלקות אטו כבשין כיון דהוי דרבנן ושמואל ע"כ צ"ל דגזר אע"ג דהוי דרבנן, א"כ אין ראי' מר"י דכיון דהוא ס"ל דחייב חטאת אף בשאר פירות אע"ג דלאו אורחייהו בהכי שפיר מחייב גם בשלקות, ורב נמי אי הוי ס"ל דחייב בשאר פירות הי' אוסר בשלקות ג"כ א"כ אין ראי' דר"י ס"ל כשמואל. ולפ"ז קשה מה דפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כשמואל דאמאי לא קיי"ל כרב דהא הלכתא כרב באיסורי לגבי שמואל:

דף קמה:

בגמ' א"ל ר"א לר"א והא תנא דבי מנשיא אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה, לכאורה קשה דהא ע"כ לאו כללא כייל דהא באיסורין ע"א נאמן ובכ"מ שע"א נאמן ע"כ גם עד מפי עד נאמן, אך ז"א דכבר כתבו המפרשים דהטעם דנאמן ע"א באיסורין הוא משום דא"צ עדות כלל א"כ לא מיירי הכא כלל היכא דא"צ עדות דפשיטא דמהני נמי עד מפי עד, ועל כרחך דמיירי היכא דצריך עדות כמו בעדות אשה דצריך עדות כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים אלא שהקילו חכמים להאמין עד מפי עד משום עגונא ור"א ס"ל דבעדות בכור ג"כ צריך עדות ולפיכך מקשה מדתני דבי מנשיא:

שם בגמרא א כי אתא ר' אושעי' כו' זיתים וענבים שריסקן כו' ור"א ור"ש מתירין אר"י גברא יתירא אתא לאשמעינן קשה דהא י"ל דטובא אשמעי' דהא מרוסקיו הוי הטעם דאסרי רבנן משום גזירה אטו אינן מרוסקין. וא"כ י"ל דאע"ג דר"א פליג ולא גזר היינו דוקא בשאר פירות דהוי דרבנן למ"ד לעיל דמן התורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים. אבל זיתים וענבים דהוי דאורייתא י"ל דאף ר"א מודה דגזרינן ולפיכך אשמעינן דמתיר אף בכה"ג ואפשר לדחוק ולומר דכן הוא כוונת הגמ' בהא דאמר אביי התם הוא דמעיקרא אוכלא ולבסוף כו' אבל הכא כו' דהטעם דבזיתים וענבים אסור מדאו' הוא משום דעומד למשקה ולפיכך יש לגזור יותר:

שם במשנה חוץ מן המליח הישן כו' שהדחתן זו הוא גמר מלאכתן. לכאורה יש לפרש דהגמר הוא מפני שנתרכך ע"י המליחה וניתוסף אצלו ההדחה וע"י זה נתבשל לגמרי. אבל קשה מה ענין הצירוף זה לזה כיון דהריכוך בא ע"י המליחה והבישול בא ע"י ההדחה ובכל חד וחד לחודי' לא נתבשל. לכן נראה לפרש דאסור משום דהוי כעין מכה בפטיש **ומ"ש רש"י והוי בישול וכן לעיל (ל"ט.) פי' רש"י ש"מ זהו בישולו וחייב. אין כוונתו לחייב משום מבשל אלא כיון דנתבשל חייב משום מכה בפטיש. וכ"מ בלבוש באו"ח (סי' שי"ח) וכ"כ הפרמ"ג ביו"ד (סי' ס"ח) במשבצות לתרץ מ"ש הק"ע בירושלמי לעיל (פ"ג ה' ה') ע"ש. אך לפמ"ש המאירי לעיל (ק"ד:) דליכא משום מב"פ אלא היכא דכבר נגמר המלאכה אבל לא במה שעושה להשלים המלאכה ע"ש. ליכא למימר הכי כיון דבלאו הדחה לא נגמר הבישול גם קשה לפי' הלבוש הנ"ל בהא דלעיל פ' כירה דמייתי ראי' מהכא לחייב בנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל כיון דבכה"ג דעושה כל המלאכה ביחד ליכא משום מכה בפטיש, וכן יש לתמוה מהתם ע"ד המנ"ח במלאכת אופה שהסכים לפי' הלבוש הנ"ל לפמ"ש שם דהיכא דלא נגמר הדבר מיד אלא דנגמר אח"כ מאליו ליכא משום מב"פ א"כ שם בנותן ביצה בצד המיחם ונתגלגל ממילא אין לחייב משום מב"פ וצ"ע:** דכיון דנמלחו הרבה א"א לאוכלם אלא ע"י הדחה וכמו שעושין היום בדגים מלוחים שמדיחין אותם. וגם בכל בישול אם היו צריכין איזה דבר אחר הבישול היו חייבין על הגמר משום מכה בפטיש. וכן משמע מפירש"י ד"ה וקולייס כו' שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין דלפי' הא' הנ"ל הי' צ"ל וע"י הדחה:

שם בגמ' א"ל ר"ח ב"א לר"א מפני מה כו' א"ל כו' איתער ר' יוחנן א"ל דרדקי לא כך אמרתי לכם כו' אם ברור לך כו' צ"ע אמאי קרא להשואל ג"כ דרדקי הלא הוא הי' צריך לשאול:

דף קמו.

בגמ' גרים מאי כו', אע"פ דאינהו לא הוו מזלייהו הוו כו' לכאורה הפי' דפסקא זוהמא מאז שעמדו על הר סיני היינו דבשביל דפסק הזוהמא מאבותיהם שעמדו שם נפסק הזוהמא ממילא מבניהם. אבל בגרים קשה דנהי דעכשיו נתגייר אחד מבניהם האיך פסק מהם הזוהמא כיון שלא פסקה הזוהמא מאבותיהם. וצ"ל שפסק הזוהמא מהרוחות שלהם והיינו דאמרי' מזלייהו הוו:

שם בגמרא א א"ר אושעי' ל"ש כו' קצת קשה מסיפא דקתני אין נוקבין כו', וחכמים מתירין דלמה יהי' מותר לנקוב וגם אי נימא דסיפא לא אתיא כר' נחמי' עכ"פ הו"ל לגמ' להקשות מסיפא ולא הוצרך להביא מרשב"ג דברייתא וצ"ע:

ברש"י ד"ה שובר אדם כו' דאין במקלקל שום איסור בשבת. וקשה דהא גם במקלקל פטור אבל אסור וכן הקשה הר"ן. ואפ"ל בכוונת רש"י דלא קאי לענין היתר עשיית הפה דע"ז תני ובלבד שלא יתכוין כו' אלא משום דהוי סותר ומדרבנן יש בנין וסתירה בכלים אבל כיון דהוי מקלקל מותר ולא גזרינן:

דף קמו:

בגמ' א"ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לשמר כו' למטה מן השמרים כו' פירש"י שכל כובד היין נשען שם ודוחק, ותו קשה לפי' זה הראי' מבית סתום, ולולי דברי רש"י הי' נראה לפרש דכל שהיא למטה מן השמרים עומד להיות סתום לעולם. אבל במקום היין כיון דשמא יצטרך עוד לנקוב להכי אפי' סתמו לא נתבטל שם נקב ממנו וכדמייתי ראי' מבית סתום כנ"ל:

שם בגמ' תניא דמסייע לך בית סתום יש לו ד"א. מלשון רש"י נראה דגם אי סתם שותף אחד ביתו אם פירץ פצימיו מפסיד הד"א. וקשה דכיון דכבר זכה בד"א בחצר אפי' יפרוץ פצימיו ג"כ אין לו להפסיד הד"א. וצ"ל הטעם משום דמחל לו ע"י שפרץ פצימיו וא"י מנ"ל הא דיותר הי' נראה לפרש דמיירי בדקנו חצר ובתים בשותפות או כשזכו מן ההפקר חצר ובתים לפי' הר"י הלוי שהביאו בטוש"ע חו"מ (סי' קע"ב) אבל בקנו אין להם ד"א ע"ש], ויש פתח א' סתום דכיון דעומד ליפתח יש לו ד"א ובפרץ פצימיו אין לו ולעולם ע"י סתימה לא הוי מחילה. וחפשתי וראיתי מחלוקת הראשונים בזה בשטמ"ק פ"ק דב"ב שם. ולפירש"י קשה ראיית הגמ' הכא דודאי בסתימה גרידא בלי פריצת פצימין במה יהי' ניכר שמחל, וגם אי אינו עומד לפתוח מ"מ כיון שהי' צריך לו לסתום למה יפסיד חלקו, אבל לפי' הב' א"ש. ולרש"י צ"ל דעיקר הראי' מסיפא דמת בבית סתום אינו מטמא לפרש"י כיון דעומד לפתוח אינו כקבר. מיהו לפי' התוס' דמטעם שבודאי ע"י זה הפתח יוציאו את המת קשה איפכא דמסיפא אין ראי' דגם אי אינו עומד לפתוח מ"מ כיון שאין פתח אחר ויהיו מוכרחין להוציאו ודאי עומד טפי להוציאו מפתח זה. ולעולם אמינא דכל סתימה אינה עומד לפתוח. ולכך י"ל דתוס' פי' כשאר מפרשים הנ"ל והראי' מרישא דסתום יש לו ד' אמות כנ"ל:

שם במשנה מי שנשרו כליו בדרך במים מהלך בהן כו' ופי' רש"י שנפלו למים בשבת, יש לעיין מנ"ל הא לפרש הכי דהא י"ל הפי' שהוא בעצמו נפל למים עם הבגדים שעליו, אבל לכתחילה ללבשן אחר שנפלו למים אסור ודוקא כה"ג שהלך בהן כבר א"צ לפושטן. וכ"מ דיוק הלשון מהלך בהן [וכן פי' המאירי. אולם מסיים ויראה לי דאפי' נשרו לו כליו לבד שהוא לובשם בתחלה ומהלך בהן. אכן בתוס' יו"ט משמע דבכה"ג אסור משום שמא יסחוט כדקתני לקמן באלונטית, ולפ"ז לדינא דלא קיי"ל לקמן כהך מתני' דאלונטית הכא נמי שרי]:

בתוס' ד"ה פרץ כו' די"ל שלא חילקו חכמים במת. פי' דבריהם הי' נראה דחכמים אמרו דמת מטמא ד' אמות סביביו וחצר הקבר אינו מטמא הואיל וניכר במחיצות. אבל מת המונח בבית באקראי אע"ג דאיכא מחיצות לא מהני דלא חילקו במת כיון דלפעמים ליכא מחיצות ודוקא בין מת לחצר הקבר חילקו כנ"ל. ולפ"ז עדיין לא א"ש לשון רש"י, אך פי' הגמ' מיושב די"ל פי' דמטמא כל סביביו היינו כל מה שהוא תוך ד' אמות מהמת לא מהני המחיצה, אך רש"י פי' להדיא דמטמא כל סביבות הבית ד' אמות, וגם בל"ז לא א"ש דא"כ דאינו מטמא אלא ד"א סביב המת] מה מהני פתח שלא יטמא, אלא ודאי כדפירש"י דגם קבר מטמא סביביו כמו מת ובסתום אינו קבר וא"כ אין לפרש כנ"ל. ולכך נדחק המהרש"א לחלק בין חצר הקבר ע"ש:

דף קמז.

בגמ' והוא דקפיד עלי'. צ"ע כיון דחייב חטאת היכא דקפיד הוי לן למיסר מדרבנן אפי' בלא קפיד. ומעובדא דמייתי הגמ' בתר הכי משמע דאפי' לכתחילה שרי. מיהו אפשר דעובדא דהתם הוי בעתיקי ובהא מחלקינן בין קפיד לענין לכתחילה, אכן ברש"י לא משמע כן, וגם לשון הגמ' בעתיקי לית לן בה משמע דאפי' לכתחילה נמי אפי' קפיד א"כ ע"כ ההיא עובדא הוי בחדתא:

שם בגמ' אנן לא קפדינן מידי. והא דנפצוה י"ל לכבוד שבת שאני ומ"מ כיון דבחול לא קפדי מותר:

והא דאביי הוי קא מחסם משום שהי' מסופק שמא קפיד ר"י ואסור לנפץ. ושמא לא קפיד ואין ד"א למיתי לי' בלא נפוץ:

שם בגמ' היוצא בטלית מקופלת מונחת ע"כ חייב. פי' רש"י שמגבי' שולי הבגד. וא"י מנ"ל דפשטא דסוגיא משמע דאינו מלבישו כלל אלא מקפל הבגד ומניחו על כתיפו מדאמרינן שכן דרך מוכרי כסות לעשות ולמה יגביהו מוכרי כסות השוליים, ותו דלרש"י הוי הברייתא דקתני בתר הכי במעות הצרורות בסדינו ובסודרין שעל כתיפן] זו ואצ"ל זו. וגם גוף הסברא תמוה לחייב חטאת בזה דאפי' בלי הקיפול ממילא הוא נושא דרך מלבוש וע"י הקיפול יתחייב. בשלמא מעות בסדינו כיון דהוא דבר בפ"ע והוי משאוי אלא שנושאו תוך מלבושו בזה לא נפטר. אבל ברישא דברייתא מיירי שמקפלו ומניחו שלא כדרך מלבוש ולהכי הוי לא זו אף זו כנ"ל. שוב מצאתי בפי' הר"ח שגם הוא פי' כן. ומיהו לדינא לכאורה למסקנא דלקמן בעובדא דרבי נראה דגם בזה חייב. ולעיקר פירושן גם מהך עובדא משמע דקיפול דהכא כפשטי'. ורש"י דוחק עצמו לקמן לחלק בינייהו. אבל גם לדינא נלע"ד דאינו מוכרח לחייב בזה די"ל דר"מ מחייב ומשמע דחכמים פליגי עלי' אלא דאי ר"מ מחייב בזה אית לן למיסר עכ"פ לכתחילה. [ וכעין הא דלעיל (קל"ח.) מי איכא מידי דמר מחייב חטאת ומר שרי לכתחילה] ולהכי שלשל רבי טליתו אבל חיוב אין לנו אכן בטוש"ע (סי' ש"א סעי' כ"ט) מבואר כפי' רש"י ובכה"ג נמי חייב חטאת ע"ש]:

שם בגמ' הרוחץ דיעבד כו' צ"ע דיוק הגמ' מלשון הרוחץ כיון דעיקר הדין נשנה לענין הסיפוג שאחר הרחיצה שפיר שייך למיתני הרוחץ אפי' אי רחיצה שרי לכתחילה, וצ"ל כיון דידע הגמ' דאיכא מיהת סברא לאסור א"כ אי שרי לכתחילה היה לתנא למיתני רוחצין ומסתפגין באלונטית אבל לא יביאם בידו כיון דאיכא רבותא בזה:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה