שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק המצניע · דף צה:
בגמ' בעא מיני' ההיא סבא מר"ז שורש כנגד נקב מה לי אר"ש כו', לכאורה קשה דלמאי הלכתא בעי אליבא דר"ש דלית הלכתא כוותי' וי"ל דנ"מ נמי לדידן להפוס' דבשל עץ לא מהני נקיבה כמבואר בתוס' מנחות (פ"ה:) מיבעיא לי' בשורש כנגד הנקב דאם גם ר"ש מודה בזה אף דלדידי' לא מהני נקוב כן גם לדידן בשל עץ יועיל הנקב שכנגד השורש להחשיבו כמחובר:
שם בגמ' השתא שורש כנגד נקב בעאי מינך כו'. כל סוגיא זו לא זכיתי להבינה מה קושיא היא זו מאי ענין זה לזה. וגם מה השיב אביי דגם בלא נשאר לקבל רביעית תיקשי קושיא הנ"ל, ולולי פי' רש"י ז"ל הי' נ"ל קצת לפרש כל הגמ' בדרך אחר דהכי מקשה דס"ל דכל היכא דהנקב למטה היא בכלל שורש כנגד נקב, ובעי למימר דר"ש איירי דוקא בניקב מן הצדדים ולא פשיט לי' הא וע"ז פריך מדקאמר ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו אבל בפחות מהכי לא אע"ג דניקב למטה, דאי ניקב בדופן לא שייך כדי טהרתו הואיל ועדיין מקבל למטה. ומפרש אביי דאף מן הצדדים משכחת כדי טהרתו שלא נשאר שיעור קיבול רביעית. וג"ז דוחק לומר דלס"ד לא ידע לפרש דמיירי למטה מרביעית דאל"כ נשאר עדיין כלי שלם. לכן נראה לפרש דהסבא הי' מפרש דברי ר"ז ניקב בכדי טהרתו אף דהי' למעלה מרביעית דנשאר עדיין שם כלי מ"מ למעלה מן הנקב של כדי טהרתו חשיב מחובר. ושפיר קא"ל השתא כנגד הנקב ממש מספקא לך דלא ליחשוב מחובר ניקב בכדי טהרתו מיבעיא. דהא שם כלי יש לה והשורש אינו ממש כנגד הנקב אלא למעלה מהנקב ודאי אינו מחובר. וע"ז מסיק דר"ז לא אמר אלא אם ניקב למטה מרביעית דלא נשאר שם כלי עלה אבל בדאיכא שם כלי גם כנגד הנקב מספקא לי':
שם בגמרא אמר רבא כו' ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גיסטרא. פי' רש"י כלומר כו' אבל אם הי' שבר כלי וניקב שוב כמוציא משקה אינו טמא עוד משום גיסטרא. משמע מדבריו דדוקא אם נעשה הנקב אחר שהי' גיסטרא. וא"י מנ"ל הא די"ל דאפי' הי' הנקב כשהי' שלם מועיל הנקב דכשיהי' גיסטרא לא יטמא טומאת גיסטרא. ואין לומר דרש"י לרבותא נקיט הכי דאפי' כבר הי' מיוחד לגיסטרא וניקב כמוציא משקה טהור. וכ"ש אם הי' כלי שלם ונשבר דאין מטמא משום גיסטרא אלא ע"י יחוד. כמ"ש התוס' בנדה (מ"ט.) ד"ה אלא. דאם ניקב כמוציא משקה לא מהני יחוד דהא מדברי רש"י בחולין (קכ"ג.) משמע דס"ל דגם בלא יחוד מטמא משום גיסטרא]:
והא דאמרינן דאם ניקב ככונס משקה טהור מלקדש בו מי חטאת. לכאורה אין מובן הטעם דתליא בכונס משקה ויותר הי' ראוי לפסול במוציא משקה ונראה משום דבניקב כמוציא משקה משתמש בו ע"י שמניחין תחתיו גיסטרא והמשקין היוצאין אין חוזרין ונכנסין. אבל בניקב ככונס משקה פסול משום דאיכא למיחש דילמא יצא המים לחוץ לתוך הגיסטרא ונפסל משום שלא הי' בתוך כלי. ואח"כ נכנס לתוך הכלי ע"י הנקב שכונס משקה ונפסל הכל. [אך לפ"ז היינו דוקא לרבנן דאם המשקה נכנס בשולי הכלי הוי כונס משקה. אבל לר"י בנדה (מ"ט:) דכה"ג לא הוי כונס משקה אלא כופף אזני קדירה כו' ע"ש. לא שייך האי טעמא ועי' מ"ש בתוס' ד"ה טהור מלקדש]:
שם בגמ' ואם הוקף צמיד פתיל כו'. לכאורה איכא שש מדות ולמה אמר חמש. [ועי' מ"ש במהרש"א], ואפ"ל דהך דצמיד פתיל לא חשיב לה דאינו משום חסרון בהכלי כלל אלא דהנקב מגרע הצמיד פתיל ורבא לא חשיב אלא מדות שבכלי חרס אך הרמב"ם (פי"ט מה' כלים ה"ב) חשיב לה. ומוציא הך דרמונים משום דפסק כדמסקינן בסוף פרקין דאין מועיל בכלי חרס יחוד לרמונים. ומדברי התוס' ד"ה ניקב שהקשו לפי' רש"י דהמ"ל שש מדות, נראה דס"ל דגם כלי השלימה קודם כל נקב היא מדה א'. מדה ב'. כמוציא משקה. ג'. מכניס משקה. ד'. שורש קטן. ה'. מוציא זית. ומשו"ה הקשו דגם מוציא רימון הוי מדה ו' בגיסטרא. אבל לרש"י נראה דלא חשיב הכלי עצמו אלא המדרגות שנשתנה הכלי חשיב. א' מוציא. ב' מכניס. ג' שורש קטן. ד' מוציא זית. ה'. מוציא רימון. והמהרש"א כתב לפרש דברי התוס' דמוציא רימון הוי מדה חמישית בצמיד פתיל עד שיפחות רובו ותמהני דהא לפי' התוס' לקמן בדרברבי ע"כ צמיד פתיל לא קאי אדלעיל במוציא רימון כמ"ש תוס' ד"ה הא כו'. [אלא אמוציא זית קאי ואינו בסדר המדות דאמר רבא]:
בתוס' ד"ה ומודה כו' דאפי' לרבנן לא חשבי לי' כמחובר בכונס משקה כו'. דבריהם תמוהין לי חדא דמנ"ל הא דלמא רבנן איירי בעשוי לאוכלין דשיעורו במוציא זית ואה"נ דבעשוי למשקין סגי בכונס משקה, ואי מסברא לא נראה להו שיהי' יניקה מהמחובר בפחות משורש קטן א"כ לר"ש בעצמו שייך זאת הסברא כמו לרבנן, וקושיא זו מצאתי במהרש"א ע"ש מ"ש בזה, אך עוד תימה דנהי דהוכיחו דכמוציא משקה לא מהני אכתי מנ"ל דבעי לר"ש כמוציא זית, הלא י"ל דלענין יניקה לכו"ע סגי בניקב כשורש קטן, ור"ש מוסיף דבעי נמי שיהא ניקב כדי טהרתו ממילא במיוחד לאוכלין בעי כמוציא זתים ובמשקין בשורש קטן כמו לרבנן ודוק וצ"ע:
בד"ה טהור מלקדש וכ"ש דטהור כו' אם הי' מיוחד למשקין נראה כוונתם דהא דלקבל מי חטאת שיערו בכונס משקה משום דהוי כעשוי למשקין דשיעורו בכונס משקה לכך לגבי מי חטאת נמי דינא הכי ומשום הכי כ"ש במיוחד למשקה דהוא עיקר הכלל כנ"ל:
בד"ה טהור מלהכשיר כו' דכ"ח בעי נקיבה ודלא כפי' הקונטרס בפ"ק דגיטין, ועי' במס' עוקצים, (פ"ב מ"י) דבשל אדמה א"צ נקב. וי"ל דרש"י ס"ל דספינה של חרס שעומדת תמיד במים הוי כמו אדמה הואיל ומרטבת. ע"י המים ומשו"ה לא בעי נקיבה, עוד י"ל דדוקא בספינה שמונחת על העפר או במים דלא הוי הפסק לעפר לא בעי נקיבה, כיון דהחרס גופא נמי הוי עפר. אבל הכא שהאויר מפסיק מודה רש"י דבעי נקיבה:
בד"ה ניקב כו' נסתפקו בכלי שלם שניקב אי מטמא מטעם גיסטרא. ולכאורה מהא (דפ"ד דכלים מ"ב) בחבית שנתרועעה וא"י להטלטל בחצי נקב גרוגרות דטהורה מוכח דלא חשיב גיסטרא, אך ז"א די"ל לרש"י דמיירי דלא יחדוהו לגיסטרא. דבלא יחוד אינו מטמא משום גיסטרא כמ"ש התוס' בחולין (נ"ה.) ואפי' לדעת הר"ש בכלים (פ"ב מ"ב) דגם בלא יחוד טמא. וכן משמע בחולין (קכ"ג.) כמ"ש התוס' שם (ע"ב:) ד"ה משעת ע"ש, מ"מ בכלי שלם שניקב לכו"ע בלא יחוד אינו מטמא משום גיסטרא כלשון הגמ' כאן טהור מכלום, וכמבואר ברש"י אלא א"כ מצניעו לגיסטרא], אבל קשה ממשנה ג' שם איזהו גיסטרא כל שניטלו אזני', משמע דאף דכל הכלי שלם אלא דניטל האוזן חשוב גיסטרא וכ"ש בניקב. ואולי יש לתוס' פי' אחר במתני' דהתם, אבל לפי' הרמב"ם והרע"ב מוכח להדיא כשיטת רש"י ע"ש: