אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק המצניע › דף צד:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק המצניע · דף צד:

דף צד.

בגמ' פוטר הי' ר"ש אף במוציא את המת לקוברו לכאורה קשה למה פטור בזה הלא ההוצאה היא לצורך ואף דהוי רק לצורך המת מ"מ הא פשיטא דבמוציא לצורך אחר חייב. ומאי נ"מ אם מוציא לצורך חי או לצורך מת וי"ל דהכא גם הצורך של מת אינו גוף הקבורה אלא שלא יהא מונח מגולה בבזיון נמצא דגם הקבורה הוי ג"כ א"צ לגופה ולהכי פטור [ ולפ"ז הא דבעי בסנהדרין (מ"ו:) קבורה משום בזיונא או משום כפרה ולא איפשטא הו"מ למיפשט מהכא דמשום בזיונא דאי משום כפרה הוי צורך המת ואמאי פוטר ר"ש. אלא דלא בעי למיפשט מדברי האמוראים כמ"ש התוס' ביומא (י"ט:) דכה"ג מצינו בכמה דוכתי. אכן ברמב"ן בס' תוה"א ובב"י (יו"ד סי' שמ"ח) מבואר דהוי איבעיא דלא איפשטא. גם קשה לפמ"ש התוס' שם בסנהדרין דלכו"ע הוי נמי כפרה ע"ש א"כ שוב הוי צורך המת ג"כ וצ"ע:

שם בגמ' ההיא שכבא כו' שרא רנב"י לאפוקי' לכרמלית, פי' רש"י ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק. והרמב"ן בחי' הקשה ע"ז דלמה לנו לחוש לאיסור טלטול ולהרבות בשביל זה בהוצאה של ככר או התינוק. ונ"ל דכוונת רש"י היא דבתחילת טלטולו בחצר יקח ככר או תינוק וכשיבוא להוציא ישליך מידו הככר. ומ"מ לא יהי' איסור טלטול דהא קיי"ל בדבר המוקצה שהתחיל לטלטלו מותר לטלטלו למקום שירצה. [כדאי' בשו"ע (סי' ש"ו ס"ג) וכן (בסי' רס"ו סעי' י"ב) ברמ"א ע"ש] הרי דגם כשהשליך הככר מידו ג"כ בהיתר מטלטל [והרמב"ן אפשר דס"ל כמ"ש באבן העוזר שם דדוקא בכלי שמלאכתו לאיסור אמרינן הכי אבל לא במוקצה גמור ע"ש א"כ כאן במת בכה"ג נמי יהי' איסור טלטול]:

ועי' בר"ן שהקשה למה לא שרי להוציא המת לב"ה כיון דקיי"ל כר"ש דמשאצל"ג פטור, ונראה דאע"ג דפטור לר"ש מ"מ איסורא דאורייתא מיהא איכא ואע"ג דאמרי' בגמ' כמאן כר"ש אימור דפטר ר"ש מחטאת איסורא דרבנן מיהא איכא היינו לס"ד דלא ידע דלכרמלית דוקא התיר הי' מוכרח לומר דלר"ש ליכא אלא איסורא דרבנן דאל"כ הוי דלא כמאן אבל למסקנא י"ל דגם לר"ש לא שרי אלא לכרמלית דלרה"ר מיהא איכא איסורא דאורייתא. וכמ"ש בפנ"י לעיל (מ"ו:) שהי' רגיל לומר כן דנהי דמשאצל"ג פטור מ"מ לאו דל"ת כל מלאכה איכא. אבל חזר בו מהא דמקשינן לעיל (מ"ב.) עלי' דשמואל דמשמע להדיא דלר"ש דפוטר במשאצל"ג מותר לכבות גחלת של עץ ברה"ר משום דליכא איסורא דאורייתא אך י"ל דשפיר מקשינן אדשמואל כיון דס"ל לקמן (ק"ז.) דהא דקתני פטור בצד נחש ומפיס מורסא פטור ומותר. וע"כ דס"ל דמשאצל"ג לר"ש מדרבנן היא דאסור ומשו"ה במקום צערא לא גזרו. א"כ ה"ה דהו"ל להתיר לכבות בשביל נזק רבים מהאי טעמא. אבל לרנב"י דהכא שפיר י"ל כנ"ל דגם לר"ש אסור מדאורייתא ואין ה"נ דבצידת נחש ומפיס מורסא פטור אבל אסור והא דקתני מחט של יד ליטול את הקוץ י"ל כמ"ש דתוס' לקמן (ק"ז.) משום דאינו חובל בודאי. והא דקתני ועל עקרב של תישוב י"ל דלא דמי נחש לעקרב דהוי יותר סכנה כמ"ש בהגהות הב"ח שם ודוק]:

שם בגמ' איתמר כו' אחת משלש ר"נ אמר חייב רש"א פטור. נראה דהוי מצי למינקט פלוגתייהו בשתים מארבע דאע"ג דשקיל שתים דהוי סימן טומאה מ"מ לר"ש פטור כיון דהשתא מיהא איתא לטומאה. וצ"ל דנקט אחת משלש לרבותא דר"נ דגם בהא חייב אע"ג דשער אחד לבד לאו סימן טומאה היא [ואע"ג דבכל דוכתי אמרינן כחא דהיתרא עדיף והו"ל למימר שתים מארבע לרבותא דר"ש דגם בזה מותר מה"ת כבר כתבו הפוס' להוכיח מדברי הרשב"ם בפסחים (ק"ב.) דהיכא שהאיסור הוי חידוש כחא דאיסורא עדיף]:

שם בגמ' אמר ר"א מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב כו' מחלוקת לעצמו אבל לחבירו ד"ה פטור. כ' הר"ן די"א דמוכח מהכא דהלכה כר"א דאם לא כן מאי נ"מ בהא דלחבירו לכו"ע פטור. ותמוה דאי הלכה כר"א קשה מאי נ"מ בהא דבכלי לכו"ע חייב. ונראה דנ"מ דבכלי גם לחבירו חייב. אבל איפכא ליכא למימר דהלכה כחכמים ונ"מ דלחבירו גם בכלי פטור. דאין הדין כן דהא הטעם דפטור בחבירו משום דבידו קשה לתלוש שער חבירו משא"כ בכלי. כמ"ש רש"י דא"י לאמן את ידו ליטול יפה בלי כלי. וגם המאירי שפי' טעמא דבחבירו פטור דמשום מיאוס אין דרכו בכך מסיים בפירוש דבכלי חייב גם בחבירו ע"ש] והכי קיי"ל בפוסקים. מיהו הא קשיא לי על הר"ן דהא בהדיא אמרינן בסמוך דהלכה כר"ש בן אלעזר בצפורן שפירש מקצתה דבכלי חייב וביד פטור והא וודאי אתיא כחכמים ולא כר"א א"כ הלכה כחכמים וצ"ע:

גם י"ל דס"ל כהרמב"ם שהי' גורס איפכא דלחבירו ד"ה חייב כנראה מדבריו בפי' המשניות ע"ש א"כ שפיר קמ"ל לרבנן דהלכתא כוותיהו דלחבירו ד"ה חייב:

שם בגמ' וכמה מלא פי הזוג אר"י שתים והתניא ולקרחה ב' אימא וכן לקרחה תניא נמי הכי כו'. קשה דלמא צריך להגי' וכן לקרחה לימא דאתיא כר"א דאמר בסמוך אחת. ואף דמלשון רש"י נראה שנשמר מזה ופי' דגם ר"א לא אמר דמלא פי הזוג אחת אלא דחייב בא' ולעולם פי הזוג ב' וא"כ האי ברייתא דתני הנוטל מלא פי הזוג חייב ע"כ לא אתיא כר"א. מ"מ מנ"ל להגמ' להקשות דלמא סבר ר"א דפי הזוג אחת ואתיא כר"א. אך בתוספתא משמע כפי' רש"י דלא פליג ר"א בשיעור פי הזוג כמה הוא אלא דמחייב בפחות מפי הזוג ע"ש:

שם בגמ' מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר. קשה דהא איכא כה"ג לעיל (ע"ד בבורר דביד מותר ובנפה וכברה חייב ואע"ג דשם איכא נמי כלי הממוצע כגון קנון ותמחוי דפטור אבל אסור. מאן לימא לן דהכא ליכא כה"ג שיש כלים דאין הנוטל בהן חייב אבל אסור:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה