שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק המצניע · דף צד.
בגמ' לימא מתני' ר"נ היא כו' אמר רבא אפי' תימא רבנן כו' ויש להקשות דבס"ד דגמ' טפי הו"ל לאקשויי מתניתין אהדדי דלעיל סו"פ ארע"ק (צ:) איתא דמוציא חגב חי טהור כ"ש וכן צפורת כרמים בין חי' כו' אלמא דחייב במוציא חגב חי. ובמתני' דהכא קתני את החי במטה פטור. א"כ ע"כ מוכרחין לחלק בין אדם לבהמה ועוף וצ"ל בדוחק דהו"מ לשנויי דהתם מיירי בכפות. אבל רבנן דר"נ הכא ע"כ לא איירי בכפות כיון דבכפות גם ר"נ מודה ופריך שפיר:
שם בגמ' א"ל ראב"א לרבא והא דתנן בן בתירא כו' לס"ד דגמ' דלא ידע דאיכא סוס המיוחד לעופות הו"מ להקשות מדרבנן דפליגי אבן בתירא ואסרו נמי בסוס ע"כ משום דס"ל דגם באדם אין נושא את עצמו דאל"כ ליכא למיגזר כלל כיון דלא עבדי מלאכה דהא אין סברא לומר דמ"מ כיון דאסור מדרבנן גזרו בה. דהא הו"ל גזירה לגזירה [וגם לקמן (קנ"ג:) מפורש דכל שבאדם פטור אבל אסור בבהמה מותר לכתחילה ע"ש. מיהו י"ל דאפשר טעמא דרבנן כרבי שם בע"ז משום תורת כלי זיין. הגם דבתוס' שם הקשו על סוגיא דהכא דמנ"ל דרבנן לא ס"ל כר"נ דלמא טעמייהו כרבי. כבר תמה עליהם בתוס' רע"ק דבסוגיא דהכא לא נזכר כלל טעמייהו דרבנן ע"ש] ולמסקנא דב"ב מיירי אפי' בסוס המיוחד לעופות לכאורה נראה כמ"ש התוס' דכיון דריב"ב מתיר סתם משמע בכל גווני אף במיוחד לעופות אבל רבנן פליגי עלי' ואסרו נמי בכל סוסים ומטעם דלא פלוג חכמים בתקנתם בין דבר שחייבים עליו חטאת או לא. אכן הרמב"ם והרע"ב שם בע"ז פירשו דת"ק אוסר דוקא בסוס המיוחד לעופות ולא במיוחד לרכיבת אדם מטעם דחי נושא א"ע ע"ש. וגם בתוס' שם (יד:) ד"ה וב"ב וכן (בד' ט"ז.) משמע הכי דלא כמ"ש כאן. וצ"ע לדינא בדעת הת"ק:
בתוס' ד"ה שהחי תימא לר"י כו', ואומר ר"י דממשכן גמרינן. תירוצם אין מובן דכי צריך להיות ממש אותו דבר שהוציאו במשכן כיון דגוף הוצאה הי' במשכן ממילא חייב על כל מה שיוציא. וקושיתם י"ל דבעלמא היינו טעמא דז"י וזה אינו יכול פטור משום דאי לא הוא הי' יכול חבירו לבדו לשאת. נמצא דהא"י אין מצטרף עמו דלא עשה כלל עמו ומשו"ה חייב אותו שיכול. אבל הכא לא שייך לומר דל כח האדם ויכולה הבהמה בעצמה לשאת. דזה אינו דהא כח האדם אי אפשר להפרד ממנו אם לא שילך לו לגמרי אבל כל זמן שהוא נישא על הבהמה אי אפשר לומר דבלא כח האדם תשא הבהמה אותו. דהא אי אפשר שתשא אותו ולא יהא כחו עמה. וממילא ע"כ מצטרף ושפיר לא הוי מלאכה:
בד"ה את כו' נראה לר"י דמהכא כו' ורשב"א אומר כו' אפ"ל דמכאן אין ראי' כמ"ש לעיל דיש לחלק דדוקא התם במשמשי ע"ז דההוצאה הי' לצורך אלא דאי לא האיסור לא הי' חייב משום דלא הוי כשיעור. לזה שפיר מועיל מה שהוא צריך לגונזו להחשיבו לשיעור הגם דזה הוי א"צ לגופו אבל היכא דגוף המלאכה שלא לצורך גופה לא מוכח מהכא דליחייב ר"י. אך קשה הא דאמרי' לעיל פ' כלל גדול דלרבנן המוציא עצי אשרה פטור משום דאין מצניעין כמוהו. והלא משמשי ע"ז מטמאין. והוי כמו המוציא כזית מן המת דחייב משום דהצילו מטומאה:
בד"ה ר"ש פוטר נראה לר"י כו' וחופר גומא וא"צ אלא לעפרה ובמשכן היו צריכין לגומא כו' קשה דהא היו חופרין כדי למלאות מזבח הנחושת עפר כמ"ש רש"י פ' יתרו בפסוק מזבח אדמה וגו' ובפ' תרומה בעשיית המזבח. אכן במכילתא שם משמע דפליגי בהא תנאי ומ"ד מזבח אדמה שלא יבננו ע"ג כיפין לית לי' שהיו ממלאין חללו אדמה. ועי' בזבחים (ס"א:) מעיקרא סבור כו' שהי' אטום באדמה ולבסוף סבור כו' ע"ג כיפין] נמצא דגם במשכן הי' חופר גומא וא"צ אלא לעפרה. וי"ל דמה"ט לא ניחא לרש"י לפרש כן, ומה שהקשו התוס' לפי' רש"י מסותר ע"מ לבנות כו' י"ל דבסותר ע"מ לבנות א"צ לגוף הסתירה כלל ובכה"ג לא מחייב אבל במכבה לעשות פחמין הרי צריך להכיבוי עצמה אלא דהצורך הוא כדי לעשות פחמין שפיר חייב: