שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק המצניע · דף צג:
בגמ' ר"א אומר רגלו א' על הכלי כו'. ומשמע אע"ג שגם ברגל א' שעל הכלי ג"כ יכול לעמוד אעפ"כ לא הוי חציצה ומיקרי מסייע. ואע"ג דלענין חיוב חטאת זה יכול וזה יכול פטור. היינו משום דאיכא קרא לפטור שנים שעשאוהו. אבל בכ"מ כל היכא דצד הכשר יכול אף דצד הפסול המסייע ג"כ יכול מיקרי רק מסייע דאין בו ממש. ועי' בס' תב"ש ביו"ד (סי' ב' סעי' כ"ז) שכתב דכשר ופסול ששחטו יחד אפי' ז"י וזה יכול שחיטתן פסולה ע"ש] דלפע"ד משמע מכאן דלא כדבריו
שם בגמרא אמר ר"פ משמי' דרבא אף אנן תנינא כו' הלשון צ"ע דהו"ל למימר תנינא כמ"ד שיעור אחד לשניהם כיון דפליגי בהא ר"ח ור"ה. ובעיקר הראי' ג"כ צ"ע טובא לפי' התוס' לעיל בעמוד הקודם ד"ה אמר דטעמא דר"ש דמטהר בד' טליתות משום דליכא רוב הזב על כל אחד א"כ ע"כ פליגי ת"ק ור"ש בזה אי שיעור א' לכולם וא"כ לא שייך למימר אף אנן נמי תנינא והכי הו"ל למימר תנאי היא. אח"כ מצאתי שהרשב"א בחי' לעיל דחה פי' זה מה"ט. מיהו גם הרע"ב במס' זבים פי' כהתוס'. וכמו כן שם במשנה דזב בכף מזנים שהביאו התוס' לעיל מוכרחין לפרש כמ"ש התוס' והרע"ב וא"כ קשיא סוגיין דהכא כנ"ל:
שם במשנה את המת במטה חייב וכן כזית כו'. נראה דה"ה כשהוציא עצם כשעורה אע"ג שאינו מטמא באהל דחייב. דעכ"פ מוציא טומאה מהבית ולא גרע מכזית מן הנבילה וכעדשה מה"ש דחייב. אכן למ"ש התיו"ט דאע"ג דמת אסור בהנאה ואין מצניעין כמוהו מ"מ חייבין עליו משום דמצניעין אותו לקוברו. י"ל דעצם כשעורה דאינו מטמא באהל אינו מצווה לקוברו ומשו"ה אין חייבין על הוצאתו]. והא דר"ש פוטר י"ל דוקא היכא שההוצאה הי' רק לצורך המת דהוי גוף ההוצאה משאצל"ג אבל בכזית מן הנבילה שהוציא לצורכו אף דבלא הטומאה הי' פטור משום דהוי פחות מגרוגרות מ"מ מועיל הטומאה להחשיבו לכשיעור. אע"ג דהצלת הטומאה שמשלים לשיעור הוי א"צ לגופו. מ"מ גוף ההוצאה צריך לה הוא. וכן משמע בירושלמי דבמת עכו"ם והוציאו לכלבו חייב בכזית ע"ש דאפי' לר"ש חייב כמ"ש הרשב"א והר"ן. אכן בקה"ע לא פי' כן וע"ש בשירי קרבן]:
בתוס' ד"ה אמר מר. ואור"י דאין למחוק הספרים משום זה כו' וכ"כ הרשב"א בחי' דכיון דאינו יכול ודאי היא דבר כבד ויש בו שיעור לזה ולזה ולכך נקטו הבעיא בזה יכול וז"י אליבא דר"מ. ותמהני דלפמ"ש התוס' בעצמה לעיל בעמוד הקודם ד"ה אמר מר בשם הר"י דזה אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה אלא שנטלו באצבעו אף שבכל היד הי' יכול א"כ שפיר משכחת בדבר קל ג"כ זה אינו יכול וזה א"י. וכן קשה על הרשב"א שהביא ג"כ לעיל דברי הר"י בפשיטות. וצ"ל בדוחק דמ"מ לא שכיח שיאחזנו שניהם באצבע א' וכדומה [ולפמ"ש לעיל דלא כתבו התוס' כן אלא גבי ז"י וזה א"י אבל בזה א"י וזה א"י כה"ג נמי פטורים א"ש דבריהם הכא]:
בד"ה ששגג כו' ואין נראה לר"י לא פי' הקונטרס ולא פי' רשב"ם כו' דלא שב מידיעתו הוא כיון שהזיד באחד מהן. ונ"ל פי' רשב"ם דמיירי שהי' מזיד והתרו בו שיתחייב מיתה ע"ז והוא הכחישם ואמר דזה מותר דבכה"ג אינו חייב מיתה כיון דלא התיר עצמו למיתה. ושב מידיעתו הוי דאילו הי' יודע אז דהאמת כדברי העדים שהתרו בו לא הי' עושה. אבל פי' רש"י אין מיושב כיון דמפרש בהדיא דחייב מיתה ובכה"ג שלא קיבל ההתראה פטור הוא ממיתה: