שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק המצניע · דף צב:
בגמ' כל באמת הלכה כו' בירושלמי איתא הל"מ מסיני. ועי' בהרע"ב (רפ"ב דתרומות) פי' דל"ד אלא כאלו היא הל"מ מסיני דהא גם בדרבנן קתני הכי ע"ש. וכן מוכח הכא דאל"כ קשה לר"א דאמר לעיל תברא (ובירושלמי קאי הכא נמי למסקנא]. א"כ תיקשי למ"ד דבכל גווני חייב במאי מיתוקים הלכה זו מסיני לענין אשה, וצ"ל דלאו הלמ"מ ממש כנ"ל מיהו קצת קשה אי אינו הלמ"מ מאי קמ"ל בלשון באמת כיון דליכא מאן דפליג ממילא הלכה כן, ועי' בב"מ (ס') פי' רש"י באמת כו' שאין לחסם ולגחגם בדבר ע"ש]:
שם במשנה המוציא ככר לר"ה חייב, לכאורה קשה מאי קמ"ל. וי"ל משום דתני בתר הכא לחלק בשנים שהוציאו בין יכול א' להוציא ובין לא יכול כו', קמ"ל דביחיד שהוציאו אף שהי' משקל ככר שבאמת אינו יכול וצריך שנים. אלא שנתיגע וגררו שלא כדרך יותר מכחו אעפ"כ חייב ולא אמרינן דהוי שלא כדרך המוציאין משום דבעת הצורך אדם מוציא בכל אופן שיכול כנ"ל:
בתוס' ד"ה ואת"ל. משמע דעל אתרא כו' וקשה דבפ' חבית כו'. לולי דבריהם י"ל דאנשי הוצל נמי אין מנהגם לעשות כן תמיד. דלא מסתבר כלל שלא יקחו בידם שום דבר קל רק על הראש אלא דלפעמים עושין כן ולכך בטלה דעתן, משא"כ בערביא מקיימים קוצים לעולם דרכם כן ולכך לא בטלה דעתן כנ"ל:
בד"ה הא כו' לעיל גבי חזקי' משני נעשה כו' ובכמה דוכתי לא משני הכי, י"ל דדוקא היכא דחד טעמא היא שייך נעשה אבל הכא דלאחריו ובא לפניו חייב משום דאתעביד מחשבתו. ולאחריו ובא לאחריו ס"ד דהגמ' לפטור משום דהוי כלא הוציא כדרך המוציאין ובמסקנא חייב משום דהוי כדרך, בכה"ג לא שייך למיתלי דנעשה כלאחריו ובא לפניו דחייב. כיון דהתם לא שייך האי טעמא דשלא כדרך דלפניו דרכו הוא, וכן כתבו התוס' בחולין (ט"ז.) דהיכא שאין הטעמים שוין לא שייך למימר נעשה ע"ש, ואפשר דכן הוא כוונת התוס' גם כאן כנ"ל כדי שלא יהיו דבריהם סותרים זא"ז], ויש להסתפק בהוציא לאחריו בצד זה ובא לו לאחריו בצד אחר אי פטור משום דלא איתעביד מחשבתו דבדעתו הי' להוציא בצד אחר, או נימא דמ"מ לאחריו הוא ואין שום חילוק בהשמירה בין צד זה. לצד אחר מיקרי אתעבידא מחשבתו וחייב: