שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק המצניע · דף צב.
במשנה המוציא כו' או על כתיפיו חייב, י"ל דדוקא בדבר כבד שדרך להוציא על כתיפו חייב אבל בדבר שאין דרך לשאת על כתיפו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין אך מלשון רש"י שכ' דימין ושמאל וחיק אורח ארעא משמע דבכתף אע"ג דלאו אורחא חייב מפני שכן משא בני קהת, אך אין מובן דמהתם ליכא הוכחה אלא בדבר שדרך להוציא בכתפו כגון המזבח והארון שהי' כבד:
בגמ' אר"א המוציא משאוי למעלה מי' כו' חי' רש"י מעבירו באויר בידו דעל כתיפו מתני' היא, ואין זה מוכרח די"ל דטעמא דמתני' קמפרש או דקמ"ל דלא נדחק להעמק, מתני' בננס דכתיפו הוא תוך י', גם י"ל דמתני' מיירי בנושאו על כתיפו ומ"מ הוא נמשך עד למטה מי' שהוא דבר המגיע מכתיפו עד למטה מי', וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש ובחיבורו (פי"ב מה"ש הי"ב) האי טעמא דר"א על ההיא דעל כתיפו, ומשמע דס"ל דר"א דוקא על כתיפו איירי כמ"ש. אכן הה"מ כתב שם דלענין דינא לא פליגי רש"י ורמב"ם ולפום רהיטא נ"ל דפליגי, ולכאורה משמע גם דעת התוס' דבידו פטור מוציא למעלה מי' ממ"ש לעיל ה') ד"ה כאן כו' קשה לר"י מה עלה על דעתו דמיירי למעלה מי' כו' דכל למעלה מי' הוי מקום פטור ע"ש דמשמע דפשיטא להו דלמעלה מי' פטור מוציא, דאל"כ גם התם במניח בידו של חבירו למעלה מי' נמי חייב כמ"ש הרשב"א שם בשם איכא מרבוותא ע"ש], וע"כ דר"א איירי על כתיפו דוקא מירי לקמן (צ"ז) משמע דר"א בכל גווני מחייב אף בידו ע"ש, ואולי מה"ט לא רצה הה"מ לפרש כהרמב"ם דכתיפו דוקא, אך על דברי התוס' דלעיל צ"ע [וכ"מ בדברי התוס' בעירובין (ל"ג) ד"ה והא דגם במעביר למעלה מי' חייב ע"ש. וצ"ל דס"ל כמ"ש הרשב"א לעיל (ה'.) לחלק דלא דמי למעביר ע"ש). ומ"ש בפי' רש"י לחלק דדוקא בזורק פטור למעלה מי' ולא במעביר. יש להסביר דבמעביר כיון דהאדם נושאו והאדם עומד למטה מי' נגרר הדבר אחריו. אבל בזורק כבר יצא החפץ מידו מש"ה פטור למעלה מי' דאין לו שייכות כלל עם האדם עוד, אבל עיקר הדבר צריכין להבין דמה בכך שכן משא בני קהת דמ"מ הרי נושאו למעלה מי' דלא הוי ר"ה אלא מקום פטור ומהיכן מוכח לחייב ממשא בני קהת כיון דגם הם נשאו שלא בר"ה. אך לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה מדכתיב כי עבודת הקודש וגו'. אלמא דעבודה היא אתי שפיר. ומה שהקשה התיו"ט עליו דלמה לי' האי קרא תיפוק לי' משום דהוי במשכן. י"ל דאי לאו דקראה הכתוב עבודה מה בכך דהוי במשכן מ"מ י"ל דלאו מלאכה היא כיון שלא הוציא בר"ה אלא למעלה מי':
שם בגמ' ומשא בני קהת מנלן כו'. לכאורה קשה למה הוצרך הגמ' להוכיח דכל משא בני קהת הוי למעלה. לו יהי' המשא למטה ג"כ מ"מ קצת מן המשא ודאי הי' למעלה מי' דהא על הכתף היו נושאין. והיכא דפטרינן למעלה מי' מבואר לעיל (ח.) גבי כוורת דכל שקצת החפץ מגיע למעלה מי' פטור. [דמה"ט פטור בזרק כוורת משום דאי אפשר לקרומית של קנה שלא יעלו למעלה מי'] ע"ש וצ"ל כוונת הגמ' דכיון דלמעלה מי' מקום פטור היא אלא דגזה"כ הוא מבני קהת דבמעביר חייב א"כ אפשר דליכא גזה"כ אלא אם קצת המשא למטה מי' משו"ה צריכין להוכיח דכל משא בני קהת הי' למעלה מי' כנ"ל [אכן הרשב"א לקמן (צ"ט:) הוכיח מסוגיא דהכא דאפי' מקצת המשאוי למעלה מי' חייב ובכוורת שאני דהכלי עצמו אוכל כל גובה הרשות ע"ש]. והא דלישנא קמא יליף ממזבח ולא יליף מארון. י"ל כמו דהמוציא חי פטור משום דחי נושא את עצמו, כן בארון דהי' נושא את נושאו פטור ולאו עבודה היא:
ברש"י ד"ה בנסכא שהן חתיכות ארוכות כו' ולדבריו צ"ל דעכשיו הדר בי' הגמ' ממאי דס"ד דמיירי באגד כלי וזה דוחק. גם קשה אמאי לא קאמר אלא כיון דהדר בי' משינויא קמא. (אך זה י"ל משום דלא נזכר מקודם שם אמורא אלא סתמא דגמרא לא אמרינן אלא כמ"ש הרשב"ם בב"ב (מ"ד:) דשיטה זו נוהגת ברוב מקומות ע"ש]. ולולי דברי רש"י ז"ל י"ל הגמ' דמשני דמיירי בכיס שאין לה מקום חלמה היינו תפירות [דלא מצי למשקל מיני' מקצת עד דמפיק לי' לכולי' כמ"ש בפי' הר"ח ע"ש. אך לשונו צריך ביאור]:
בד"ה אנשי הוצל כו' ואין אוחזין אותם בידים. משמע דבאוחזו בידו אף שהוא על ראשו הוי כדרך ודוקא להניחו עומד על הראש לבד הוי שלא כדרך. וברמב"ם (פי"ב מה"ש ה' י"ד) מבואר דהכא דוקא בחפץ קל מיירי אבל במשא כבד כן הוא הדרך לנושאו על הראש. וע"ש בלח"מ שפי' כוונה אחרת בפירש"י. ואין דבריו מוכרחים ועי' במאירי מ"ש בזה]: