שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק המוציא יין · דף פא:
בגמ' איתבי' רבינא למרימר ר"א כו' וחכמים כו' לכאורה קשה הא טעמא דחכמים שם משום דלא ניתנו עצים אלא להסקה וא"כ י"ל דאבן שפיר מוכן לכל צרכי אדם גם לחכמים כמו קיסם לר"א. וי"ל דבאמת משום הכי לא הקשה אהך דאבנים מקורזלות דלעיל מה"ט די"ל דמוכן הוא רק הכא להעלותן לגג דאיסור טירחא זו לולי כבוד הבריות ושפיר פריך דלישתרי גם קיסם לחכמים מצד כבוד הבריות. ובתוס' לא ס"ל כן ע"ש שהקשו על רש"י. וצ"ל דפשיטא להו דאבן מוקצה הוא כדמשמע בכמה דוכתי ובפ' נוטל לקמן דאבן מוקצה הוא, ועי' בביצה (ל"ג.) בתוס' ד"ה ר"א דפירכת הגמ' הכא מדר"א דאינו מתיר אלא משלפניו ע"ש. והשיגו מטעם זה על מ"ש רש"י שם דשלפניו לאו דוקא. והוא תימא דלמה לא פי' הפירכא דהכא מדברי חכמים. אכן נראה דלשיטתייהו אזלי שם בתר הכי בד"ה וחכמים דטעמא דחכמים משום שמא יקטום. וא"כ אין קושיא מחכמים דאף דמתירין איסור טלטול משום כבוד הבריות מ"מ בקיסם אסרו משום דאיכא למיחש דשמא יקטום ויתחייב חטאת. (כמו דאמרי' בסמוך דאסור לפנות בשדה ניר משום דילמא נקט מעילאי כו' ומחייב ולא התירו משום כבוד הבריות]. ולכך הכריחו לפרש דהפירכא כאן מדברי ר"א דלית לי' שמא יקטום. ומ"מ עדיין צ"ע מה השגה היא זו על רש"י דאין זה מוכרח דשפיר י"ל כנ"ל ולפי' התוס' כאן דהכא מיבעיא לי' משום דביהכ"ס קרוב על הגג ויכול להכין מע"ש. קשה קצת דא"כ מאי משני הכא אדם קובע מקום לביהכ"ס כיון דאיירי במקום שיכול להכין וצ"ל דהכי קאמר דלסעודה דרך אדם לקבוע מקום משו"ה לא התירו לו אבל לבהכ"ס לא רמיא עלי' דאדם כל כך להכין ולכך התירו ודלא כפי' רש"י:
שם בגמ' אר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי ופירש"י דלית בי' משום תולש. וקשה חדא דלשון לטלטולי לא משמע כן. ותו מנ"ל דלית בי' משום תולש דלמא מיירי ר"ל כשאין הצרור מונח בעפר רק ע"ג דבר המפסיק ותו דפ' פרפיסא עציץ נקוב שזרעו בו ומנ"ל לדמות צרור לעציץ נקוב ולשיטת התוס' בגיטין שם דעציץ של עץ גם אינו נקוב הוי כנקוב יתיישב זה אבל לרש"י עצמו שם דלא ס"ל הכי קשה. וגם משום הכי פירש"י אח"כ דחייב משום תולש לאו דוקא וזה דוחק. וכן מפורש ברמב"ם (פ"ח מה"ש) דבנקוב חייב חטאת. ונראה דהרמב"ם מפרש (כמ"ש ג"כ הלח"מ שם] דר"פ לא קאי במנחא אארעא ובהא ודאי ליכא משום תולש אלא משום טלטול. ובעי להוכיח מדר"ל דליכא איסור ודחה ר"כ דבשלא לצורך י"ל דאסור. וא"ש נמי הלשון לצורך דאמר ר"כ דלפי' רש"י הו"ל למימר משום כבוד הבריות דוקא, וא"ש נמי מה דאמר אביי האי פרפיסא הואיל דאתי לידן נימא בה מילתא הי' מונח כו' ומשמע דהאי דלעיל לא איירי בכה"ג כלל. ולפ"ז בהא דאביי שפיר חייב חטאת. וי"ל עוד דהאי פרפיסא דאמר ר"פ מיירי באינו נקוב והאי הוא דמדמי לצרור והא דאביי מיירי בנקוב ובזה חייב. אבל א"צ לזה אלא כמ"ש לעיל א"ש בפשיטות כנ"ל. ודברי הה"מ שם צ"ע בענין זה ע"ש:
ברש"י ד"ה אמרו אינהו מילתא ע"י שם טהרה. לכאורה משמע מדבריו דדברי כשפים אסור לעשות אף להציל עצמו. ואפשר הכא שאני כיון דהיו יכולין להציל עצמם ע"י שיתנו רשות להכניס אותה לספינה כדמשמע דמשו"ה אסרתה לארבא. ואם היו מכניסין אותה היתה מבטלת הכשפים. וי"ל עוד כוונת רש"י דלכאורה קשה מה אמרה מאי איעביד לכו כו' הלא הועיל' בכשפי' [לאסור הספינה. והא דאמרו אינהו מילתא ושריוה אינו דבר חידוש] דגם במקום שמועילים, ודאי ע"י כשפים אחרים יכולין לבטל אותם. לכן פי' שהתירו הספינה ע"י שם טהרה ובמקום שהכשפים מועילים אפשר דאין שם מועיל לבטל אותם כדאמרי' בגמ' בסנהדרין (ס"ז:) למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה אך זה דוחק דמסתמא ודאי יש שמות הקדושה שמועילין לכל דבר ועי' ברש"י חולין ק"ה ע"ב ] שפי' כן שהיו בקיאים בדבר הכישוף ועשו להציל עצמן והביא בשם איכא דאמרי שהי' ע"י שם
בתוס' ד"ה והניחו ע"ג כו' האי חייב מדרבנן כו' וקשה לר"י כו' לכאורה גם אי האי חייב מדאורייתא תקשי ג"כ הא שם אמר ר"ז דתליא בפלוגתא דר"י וחכמים וס"ל לחכמים דגם במונח ע"י יתדות הוי מחובר ונראה דבאמת אין הכרח מהתם ובאמת הרמב"ם (פ"ח מה"ש ה"ט) פוסק כן בהא דהכא בהניחו ע"י יתדות דחייב מדאורייתא וכדמשמע ודאי פשט לשון הגמ' ואע"ג דלגבי מעשר וכן גבי פרוזבל בגיטין פ' השולח (ל"ז.) חשוב מחובר לקרקע אף שמונח ע"ג סיכי ויתדות ע"ש. מ"מ ע"י השינוי ממקום למקום הוי כתולש מכאן ונוטע במקום אחר דמ"מ באותו מקום עמידתו יונק וכיון שלקחו ממקומו תולש הוא אף שחוזר מיד ויונק ממקום אחר לכך לא הקשו התוס' אלא לפי' רש"י דמדרבנן קאמר. ולפי דעת הרמב"ם צ"ל דאביי חולק אהך דר"ל וס"ל באמת דאסור ליקח צרור שעלו בו עשבים אף לצורך קינוח. ולכך השמיט הרמב"ם באמת ההיא דינא דר"ל [וע"ש בהה"מ ובלח"מ מ"ש בזה] אך לפ"ז קצת קשה מ"ש הרמב"ם (פכ"א מה"ש ה"ב) דאסור לפנות בשדה ניר בשבת משום גזירה שמא ישוה גומות ע"ש. הלא י"ל כס"ד דגמ' משום תולש דצרור כיון דלא קיי"ל כר"ל [וגם מהא דמקשינן אמימרא דר"ה מדר"ל משמע דליכא מאן דפליג אדר"ל]:
בד"ה והא"ר יוחנן כו' בסוף הדיבור ואמוראי נינהו אליבא דר"י. ואין מובן מה מקומו כאן ועי' מהרש"א. ודברי מהר"ם לובלין בזה תמוהין דהא באלו טריפות שם דמסקינן אמוראי נינהו אליבא דר"י ליכא מחלוקת וסתם בתרי מסכת ע"ש. ול"נ דכוונת תוס' אינה לתרץ מה שהקשו אלא בפ"ע ליישב דברי רבא דקאמר טעמא דר"י משום השרת נימין והניח בקושיא מהא דאר"י הלכה כסתם משנה, ע"ז מסיימי התוס' דאותו אמורא שאמר זאת בשם ר"י ס"ל דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה כיון דבאלו טריפות אמרינן אמוראי נינהו אליבא דר"י ורבא לגרמי' ס"ל דאמר ר"י הלכה כסתם משנה לכך הקשה עליו כנ"ל: