שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק המוציא יין · דף פ.
בגמ' תנא ב' אותיות בדיו כו' ב' בקולמוס כו' לכאורה קשה פשיטא מאי נ"מ איך שמוציאו בכלי זו או בזו. עוד קשה מה דבעי רבא אות א' בדיו אות אחד בקולמוס וכו' מאי מיבעיא לי' הא קיי"ל היכא דשיעורן שוה מצטרפין [כדאי' לעיל (ע"ו:) ועי' במעילה (י"ז.) וביומא (פ"א.) ע"ש דכו"ע מודו בהא]. ולפי פי' הרמב"ם א"ש דהוא מפרש דדיו בקולמוס צריך יותר מכדי ב' אותיות כיון שנשאר מעט גם בקולמוס. ולהכי שפיר מיבעיא לי' אי מצטרפין דהא אין שיעורן שוה, אך אכתי קשיא מה קמ"ל בקלמרין היינו הך דקולמוס. ואפ"ל שהם ג' שיעורים זה אחר זה. דכשמוציא דיו יבש צריך עוד להניח בכלי ואח"כ לטבול בו הקולמוס א"כ נשאר מעט בקלמרין ובקולמוס וחסר מהשיעור ולהכי צריך טפי. וכשמוציא בקלמרין צריך רק כדי שיחסר הקולמוס וכשמוציא בקולמוס הוא השיעור הקטן שבכולן ולולי פירש"י ותוס' הי' אפשר לפרש דגם על הוצאת קולמוס בעינן שיעור שיהא לכתוב בה ב' אותיות ואם אין שיעור זה אינו חייב על הוצאת הקולמוס. עד שיהא בהקולמוס כדי לבשל ביצה קלה כשיעור הוצאת עצים]. וע"ז מיבעיא אי הוציא דיו כדי אות אחת וקולמוס הראוי לכתוב אות אחת. אי נימא כמו בדיו כדי ב"א מחייבין אף בלי קולמוס הואיל וכשיהי' לו קולמוס יהי' ראוי לכתוב בזה הדיו. וכמו כן בקולמוס חייב הואיל וראוי לכתוב בו כשיהי' לו דיו א"כ בדיו כדי אות א' וקולמוס כדי אות א' ג"כ יתחייב או לא. והגם כי רבותינו לא פי' כן לא מנעתי לכתוב הנלע"ד. והנה רש"י כ' דהא דלא מתחייב על הקולמוס הואיל ובטל לגבי הדיו. ובאמת אין זה מוכרח הואיל והכתיבה נעשה ע"י הקולמוס כמו ע"י דיו למה יהי' קולמוס טפלה. וכמ"ש בירושלמי לקמן (פ"י ה"ה) דדוקא בתותים הצריכין להכלי' הכלים טפלין לאוכל ע"ש, וצ"ל בכוונת רש"י דמיירי באופן דא"צ לקלמוס דיש שם קולמוסים אחרים ובכה"ג שפיר היא טפלה לדיו. אך גם בל"ז י"ל דהא דאינו חייב על הקולמוס מיירי בשלא הניח הקולמוס רק על הדיו מתחייב בשעת הכתיבה כדלקמן משא"כ על הקולמוס:
שם בגמ' ואמר רבא הוציא חצי גרוגרות כו' והעבירה דרך עלי' חייב, יש לדקדק כיון דעיקר הרבותא הוא דבג' טפחים סמוך לקרקע הוי הנחה א"כ גם בגרוגרות שלם הי' יכול לומר הכי כשהעביר ע"ג דבר המונח ע"ג הקרקע, אך למסקנת הגמ' דדוקא במעביר הוי הנחה כה"ג ולא בזורק י"ל דקמ"ל דאפי' חצי גרוגרות קמא הוי בזריקה והשני בהעברה מצטרפין לחייב משום הוצאה, אבל לפ"ז העיקר חסר מן הספר דהו"ל לומר בהדיא שהוציא מתחילה חצי גרוגרות בזריקה:
שם בגמ' רי"א לרשות א' חייב לב' רשויות פטור, נראה דה"ה להיפוך ס"ל לר"י דכשמוציא שני גרוגרות כל אחד לרשות אחר חייב שתים כיון דחלוקין לרשויות חייב שתים אפי' בהעלם אחד וצ"ע:
שם בגמ' נקב קטן של יין, פי' רש"י שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן, אכן ברע"ב (פ"ג דכלים מ"ב) כ' דנקב של שמן קטן יותר מביין וכבר עמד בזה בתוי"ט כאן, ולכאורה י"ל דהכא איירי בנקב שעושין בכוונה לשאוב דרך הנקב ובהא אורחא דמילתא לעשות בשל שמן נקב גדול כיון דהוא עב צריך נקב רחב, אבל היכא דממילא נעשה נקב וצריך סתימה להגן ע"ז כ' הרע"ב שם דשמן נשפך ביותר ע"ש, ויש מקום לחילוק זה מסברא אך לשון רש"י זב דרך נקב משמע קצת בנקב הנעשה מעצמו:
ברש"י ד"ה פיסלא כו' וממלא כל רחבו כו'. נראה כוונת רש"י ז"ל דהיכא דרשות מפסיק ולא בכל רחבו נהי דבמקום הזריקה יש רשות המפסיק ביניהם מ"מ כיון דקאי לפרש הא דאמר ר"י לשתי רשויות פטור וכיון דבסוף כלות רשות המפסיק וחוזר להיות אחד נקרא רשות אחת ולא הוי הפסק [אע"ג דלענין גיטין לא בעינן שיהא ממלא כל רוחב הרשות]:
בתוס' ד"ה והעבירה כו' ונקט דרך עלי' דאפי' גבוה מן הקרקע ג"ט חייב כיון דהוי תוך ג' לחצי גרוגרות המונחת ע"ג קרקע, אע"ג דבעינן הנחה ע"ג מקום ד' וזורק על לבינה המונחת בקרקע פטור בכה"ג ולא הוי כמונח ע"ג קרקע, מ"מ הכא שאני דמצרפין ב' הנחות כיון דהנחה קמייתא נמי הי' על ידו באיסור הוצאה] והוי כמניח עכשיו ב' חצאי גרוגרות זה על זה ודוק ולפ"ז מיושב מה שהקשה לעיל אמאי לא נקט שהוציא גרוגרות והעביר ע"ג דבר המונח על הקרקע, דבכה"ג אם הי' אותו המונח גבוה ג' מן הקרקע הי' פטור כנ"ל]:
בד"ה בהעלם א' כו' ונ"ל כגי' ר"ח, לכאורה אין מובן כיון דלגבי הנחה ס"ל דדמי לכתיבה מ"ש דלגבי עקירה דלא קשיא להו מכתיבה דכיון דמדמי הוצאה לכתיבה אמאי ניחא להו טפי בפי' ר"ח, וי"ל בכוונתם דעיקר הטעם התם דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה וזה שייך רק בסוף המלאכה דיכול לקרב ב' האותיות וכן הכא יכול לקרב ב' הנחות, אבל מה שכבר הי' העקירה ממקומות נפרדים זה א"י לתקן עוד ולכך לא שייך בזה סברא הנ"ל, ולפי' ר"י צ"ע אי מודה גם לפר"ח דבהי' העקירה מב' רשויות יהי' הפסק:
בד"ה אבל פיסלא כו' ואינו רחב ד', התם בגיטין הכוונה ד' אמות והכא אי אפשר לומר כן דרה"י היא, וצ"ל דהכא הפי' ד' טפחים או דלצדדים קאמרי בהכניס מרה"ר לב' רה"י ופיסלא מפסקת ביניהם ועי' מהרש"א ומהר"ם גם ברשב"ם (ב"ב נ"ו.) ובמהרש"ל ומהרש"א בגיטין], ומיהו אין כל כך תימא אי נפרש כפשטא דס"ל לתוס' דרבא מדמי לי' לגמרי לגיטין גם להחמיר, דכמו דהתם רשות פחות מד"א לא חשיב להיות נקרא ב' רשויות, ה"ה נמי הכא אע"ג דיש חיוב חטאת ביניהם מ"מ לא חשיב רשות בפ"ע אבל העיקר כמ"ש מקודם:
פ"כ במשנה לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה ונתונה באילפס, הרמב"ם בפי' המשנה כאן ובפ"ה דכלים (מ"ב) וגם הרע"ב בב' מקומות הללו פירשו באילפס שהוחם כבר שהיא ממהרת להתבשל ע"ש. ולא מצאתי מנא להו לפרש כן. והר"ש ורא"ש בכלים סתמו ולא כתבו כלום משמע דס"ל דאילפס צוננת היא. וכן משמע ודאי פשט הלשון, ומקור מקום שהוציא הרמב"ם דבריו לא נודע לי [וגם בחיבורו בה' שבת ובה' כלים הביא סתם כלשון המשנה ע"ש]:
שם בגמ' מאן תנא דחול מעלי לי' לסיד, קצת קשה מנ"ל דמעלי לי' אפשר דמוסיפין בו חול משום שסיד ביוקר הוא וגם אי בלא חול מעלי טפי מ"מ אם נוהגין לערב בו חול ודאי חייב בהאי שיעורא. ומהיכי תיתי לומר דר"י ורבנן פליגי במציאות אי מעלי או לא הא י"ל דגם רבנן ס"ל דסיד בלא תערובת חול טפי מעלי ובחול יותר מעלי מבתבן, אלא דרבנן ס"ל דלא אסרינן אלא סיד גרידא ור"י ס"ל דגם בתערובת חול אסור וא"כ שפיר מיתוקם מתני' גם כרבנן דנהי דסיד יותר טוב מ"מ הא נמי מעלי משום שהוא בזול יותר ולא כל אדם לוקח סיד נקי כנ"ל, ואפשר לומר דזהו בכלל שינויא דרבא דאמר קילקולו זהו תיקונו היינו שמרויח בתערובת החול מקום סיד ואיכא הרווחת מעות, דלפי' רש"י זהו תיקונו דאי לאו דמקלקל לי' ומשחירו לא הי' מישתרי, קשה דהא אם משייר אמה על אמה מותר לסוד כל הבית גם בלא תבן או חול כמ"ש בטור או"ח (סי' תק"ס), ואפשר דרש"י לא ס"ל הכי כמ"ש הב"י שם די"ל דברייתא דהכא פליגא וס"ל דלא מהני שיור אמה ע"ש]:
שם בגמ' אמר ר"ח ר' יהודה היא דתניא לא יסוד כו'. לכאורה קשה אדרבה לר' יהודה כיון דאסור לסוד גם בתערובת חול א"כ מסתמא אין עושין כן, וי"ל דמוסיפין בו תבן ג"כ, או י"ל דדוקא לסוד הבית אסור אבל לסוד כלים וכדומה מישרי שריא וכ"ז פשוט, אבל באמת י"ל עוד כמ"ש הפוס' דעיקר איסורא דהאי ברייתא הוא לסוד כל הבית אבל במשייר אמה על אמה מותר בכל גווני, ובב"ב שם איתא ב' הברייתות ביחד הך דהכא. ובתר הכי תנא שם סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט כו' אמה על אמה ע"ש, וי"ל דקאי נמי אסיד בלי תבן וחול, ועפי"ז א"ש מנהגינו שאין משיירין אמה על אמה ] כמ"ש בדרכי משה באו"ח (סי' תק"ס) דע"י שיור אמה על אמה נוהגין היתר בכל, ממילא בעירוב תבן או חול א"צ לשייר כלום], ולפ"ז א"ש סוגיא דהכא דכשמניחין אמה רשאין לסוד בסיד ממש ג"כ, וכן ראיתי בחי' הרמ"ה סו"פ חזקת הבתים והוא גורס לא יסוד כל ביתו בסיד:
שם בגמ' קנה כדי לעשות קולמוס כו' קשר העליון כו' נראה דדוקא במוציא קנה לעשות קולמוס בהא מיבעיא להו לומר דהשיעור היא שיהי' מגיע לקשר עליון, אבל במוציא קולמוס גופא אפי' אם אין מגיע אלא לקשר תחתון מחייב כיון דבשעת הדחק יכולין לכתוב בו [ואפי' למ"ד לעיל (ע"ו.) אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה ופטור, היינו משום דראוי לאכילה שלא ע"י הדחק משערינן במידי דאורחי' אבל הכא ע"כ משתמש בו כמו שהוא]:
שם בגמ' א"ל ביעתא דצילצלא כו' מ"ט משום דזוטרא כו' ומ"ש מכל שיעורי שבת כגרוגרות כו', א"ל כו' קשה כיון דמשמע דאיהו נמי ידע דכל שיעורי שבת כגרוגרות א"כ מאי אמר לי' מ"ט משום דזוטרא מאי נ"מ במה דהוי זוטר טפי משאר ביצים, כיון דצריך כגרוגרות ממילא צריך ב' או ג' ביצים להשלים השיעור, והכי הו"ל למיפרך למאי נ"מ משערינן בביעתא דזוטרא: