שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק המוציא יין · דף עח:
במשנה קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין כו' פי' רש"י דאיידי דדמיו יקרים כו' אלא תפלין ומזוזות כו' וקשה דאמאי קלף לכדי לעשות קמיע או לכתוב קשר מוכסין לא מיחייב דכיון דזוטר ואינו ראוי לתפלין שוב ראוי לקמיע ולקשר מוכסין. [דגם לחבר עם חתיכה אחרת ע"י תפירה אינו ראוי כמ"ש ביו"ד (סי' רפ"ח ס"ד) דבכה"ג פסול אך למ"ש התוס' במנחות (ל"ב.) דע"י תפירה כשר וכמ"ש המג"א (סי' ל"ב ס"ק נ"ב) ג"כ בשם האגודה. שפיר י"ל דכיון דראוי לחברו בתפירה לצורך תפלין אינו עומד לקשר מוכסין כנ"ל]:
בגמרא רבב כדי לסוך תחת אספגין, פי' תוס' דשומן היא ולא שמן כו' וצ"ל דשמן אף דחזי נמי לאספגין, מ"מ כיון דתרוייהו שכיחי לחומרא אזלינן דאבר קטן פחות מסלע היא. אבל שומן לא שכיח לסוך אבר:
שם בגמ' אלא לרבא דאמר ב' אותיות דידן וב"א כו' הכא בית אחיזה ל"צ כו' עי' מ"ש בחי' הר"ן וצ"ע למה נטה מפי' הפשוט בשיטת רש"י. ולדברי הר"ן צ"ל דלרבא עיקר השיעור היא ב' אותיות עם בית אחיזה. והא דנקט תנא דמתני' קשר מוכסין משום דבקשר מוכסין נמצא ממילא ב' אותיות עם בית אחיזה. אבל פשוט נראה איפכא דעיקר השיעור ב' אותיות גדולות [כמ"ש רש"י בפי' המשנה] אלא דב"א קטנות עם בית אחיזה הוי ג"כ ממילא כשיעור ב' אותיות גדולות כנ"ל. וקושית הגמ' כאן הוא דהכא לא נכלל בלשון לכתוב ב' אותיות שיהי' ג"כ בית אחוזה כיון דיכולין לכתוב בל"ז וא"כ חסר השיעור דקשר מוכסין כנ"ל, וצ"ע בהרי"ף והרא"ש שהביאו לשון הברייתא סתם תנא כמה קשר מוכסין ב' אותיות. [והשמיטו מאי דאתמר עלה בגמ' שינויא דר"ש ודרבא]:
בתוס' ד"ה והמוציא קשר כו' איצטריך לאשמעינן כו' תירוצם אין מובן דמהיכי תיתי נאמר שיהי' פטור בקלף כיון דכתוב עליו קשר מוכסין מאי נ"מ אם היא קלף. וקושית התוס' י"ל דאיצטריך לאשמעינן כדר"י דס"ל דאף משהראהו למוכס חייב. (וכמ"ש הה"מ (פי"ח מה"ש ה' ט"ו) דמשו"ה פסק הרמב"ם כר"י מפני שהמשנה שנוי' סתם משמע דבכל גווני הוא חייב כדברי ר"י ע"ש. ולהנ"ל י"ל עוד דממשנה יתירא שמעינן דאתיא כר"י דאל"כ מאי קמ"ל כמו שהקשו התוס'. וכן תי' בריטב"א ובחפץ ה' ע"ש]:
בד"ה ובית אחיזה כו' וקשר מוכסין צ"ל דיכול לכותבו בלא אחיזה. וי"ל דהיינו טעמא משום דהמוכם דרכו לכתוב כמה חותמות ביחד וממילא בשעת הכתיבה יש לו בית אחיזה ואח"כ חותך חותמות ונותן לכל אחד ואין לו ב"א. ולפיכך נקרא קשר מוכסין מפני שנכתב הרבה ביחד. אכן בפיהמ"ש להרמב"ם מפרש טעם אחר מה שנקרא קשר מוכסין]:
בד"ה ת"ק כו' וי"ל דמיירי כגון שאמר אין לי עדים כו' ואי לא הוי טענינן ללקוחות כו' לכאורה דבריהם תמוהים דהא עיקר קושייתם הי' דאע"ג דע"פ דין אינו נאמן מ"מ כיון דיודע בעצמו שחייב לו באמת למה יהי' איסור אצלו להשהותו וע"ז לא תירצו כלום דנהי דאמר שאין לו קיום מ"מ הוא יודע בעצמו שבאמת לוה ולא פרע. וצ"ל דס"ל לתוס' דהב"ד אין משהין השטר בידו כשהודה שאין לו עדים ולכן נקרא א"צ לו כיון דאם יהי' נודע להב"ד לא יניחנו בידו ודוחק. אך עוד י"ל דעיקר קושית התוס' הי' רק דממ"נ רשאין להניח את השטר בידו דאי לא יהי' לו קיום לא יוכל לגבות וכשיהי' לו קיום בדין יגבה. ומ"מ היכא דבודאי הוא פרוע אף שלא יהי' ספק מכשול מוציאין מידו דלמה לו להשהות שטרות של חבירו, ולהכי הקשו כיון דהוא אומר דלאו פרוע היא ומכשול לא יוכל להיות כנ"ל למה יוציאו מידו. ותי' דאפשר להיות מכשול בכה"ג. ומ"מ באמת עדיין צ"ע דנהי דב"ד לא יניחנו בידו מ"מ כיון דלגבי דידי' ליכא איסור להשהותו שפיר הוא מצניע לצור ע"פ צלוחותו ואמאי פטור ואולי י"ל כיון דבב"ד נאסר לו דבר זה וגם הוא יודע שלא יוכל לגבות מלתא דלא שכיח הוא דמשום פרוטה דנייר לצור ע"פ צלוחותו יעכב אצלו דבר שהבי"ד ימחה בידו כשיתוודע להם. ואפשר יש להגי' בדברי התוס' שהוא ב' קושיות דמעיקרא הקשו וא"ת ומשפרעו אמאי פטור כו' הא ראוי הוא לצור ע"פ צלוחותו וע"ז תי' דמיירי כגון שאמר אין לי עדים וכו' ושוב הקשו דהאיך נוציאנו מידו כיון שעומד וצווח שאינו פרוע. וע"ז תירצו דאי לא טענינן ליתמי ולקוחות מזוייף הוי א"ש וביתמי ולקוחות שפיר י"ל סברא דאנו חייבים לשמור אותם שלא יגיע להם היזק. גם מ"ש התוס' דמיירי שאמר אין לי עדים כו' קשה דהא דא"י להביא עדים כשאמר אין לי עדים היינו היכא שהמלוה או הלוה צריך ראי' לדבריו אבל כאן המלוה א"ל לראי' דהרי יש לו שטר אלא שהלוה נאמן לומר פרוע במיגו דמזויף א"כ כשמביא ראי' ממילא מסולק המיגו [דכיון שהביא ראי' לקיום השטר שוב איגלאי מילתא למפרע שלא הי' יכול לטעון מזוייף שהי' ירא שיתברר הדבר] ושוב השטר בתוקפו: