שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק הזורק · דף ק.
בגמ' אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים, י"ל דהספק הוא אי בעי הנחת כלי ג"כ או דבהנחת חפץ לחוד סגי, אבל הנחת חפץ ודאי בעינן א"כ באגוז ע"ג מים שבכלי נמי לאו היינו הנחתן ובזה לא הוי ספק כלל כנ"ל:
שם בגמ' ר"ש אומר אם יש במקום שזרק עמוק י' ורחב ד' חייב פי' אם בתוך הים יש גומא אחת עמוקה י' מכל עומק הים שסביבה הוי דינו כמו בור עמוק י' ורחב ד' שעומד בתוך הכרמלית דהוי רה"י, ות"ק פליג ע"ז הואיל והמים מכסין ומחברין גם זו הגומא לכך לא דמי לכל בור שבכרמלית דהוי רה"י כן מבואר בראב"ד והה"מ (פי"ד דשבת) וע"ש דגם הרמב"ם הכי ס"ל כמ"ש בתשובה לחכמי לוניל] והא דמים לא מבטלי מחיצה כ' הה"מ הטעם הואיל וניכרים המחיצות, ולפ"ז גם בכלי זכוכית וכדומה לא הוי ביטול מחיצות. אכן במאירי כ' הטעם הואיל ורוב דברים נופלין לקרקעית המים לכך אין המים ממעטין, וכונתו דגם בשמן ע"ג המים [דאינו נופל והשמן צף ע"ג המים אי הוי הנחה ג"כ לא מיבטל הרשות ע"י המים הואיל ולרוב דברים לא מיבטל הוי רה"י לכל מילי, אבל פירות מבטלין הרשות לכל הדברים כנ"ל:
שם במשנה הזורק ד"א בארץ חייב יש גורסין והזורק ולפ"ז הוי טעם לדין הקודם ולגירסא הזורק נראה דקמ"ל אף למטה מג' דהוי כלבוד מ"מ הזורק חייב דלא הוי כמונח עד שהגיע לקרקע]. כדאמרינן בסמוך דבזורק בעי הנחה ע"ג משהו אף תוך ג'. אך הא דקתני למעלה מי' כזורק באויר קשה דהו"ל לסיים והזורק באויר פטור דמהכא הוא דשמעינן דלמעלה מי' פטור:
שם בגמ' אר"י אמר רב תל המתלקט עשרה מתוך ד' כו' יש לעיין אי חשבינן הד' אמות בדרך הילוכו באלכסון בשיפוע ההר. או שיהי' אורך ד' אמות בקו השוה למקום התחלת התל. ומלשון רש"י, ומאירי משמע דחשבינן בשיפוע וצ"ע. וי"ל דאפי' אם אין כל הד"א משופעין ויש אמה או יותר חלק ונוח להילוך מצטרף ג"כ להיות בראשו רה"י. ועי' מ"ש בחי' הר"ן דבמתלקט עשרה מתוך פחות מד' פטור. ואיני מבין דבריו. [דכיון דחשיב לא ניחא תשמישתי' להילוך במתלקט עשרה מתוך ד' כ"ש דבפחות מד' טפי אינו ראוי להילוך]:
שם בגמ' תניא נמי הכי מבוי כו' רחב"ג אומר תל המתלקט כו' לכאורה מאי מייתי ראי' מרחב"ג כיון דהת"ק סתם דבריו משמע דפליג עליו ולא בעי שיהא מתלקט מתוך ד'. ואפ"ל דת"ק דמיירי בהיתר מבוי דהוא דרבנן גם ביותר מד' מועיל השיפוע להתיר. ורחב"ג דמיירי מדאורייתא לחייב הזורק לתוכו בעי שיהא מתלקט י' מתוך ד' ולא פליגי [וכ"מ בדברי הרמב"ם (פי"ז מה"ש ה"ד) שלא הזכיר במבוי שיהא התל מתלקט י' מתוך ד' וכמ"ש הב"י (באו"ח סוף סי' שס"ג) לדעתו ע"ש]. ושפיר הוי סייעתא לרב. אך בשו"ע (שם) פוסק כרחב"ג גם במבוי משמע דפליגי וכדעת הראב"ד והרשב"א שהביא הה"מ שם]. א"כ שוב קשה כנ"ל. [וגם למ"ש הרשב"א בחי' כאן דבתוספתא קתני בהדיא גם בדברי ת"ק במבוי שיהא מתלקט עשרה מתוך ד' אלא דבגמ' הובא בקיצור ע"ש. עדיין קשה כיון דבלא דברי הת"ק ליכא ראי' לרב כנ"ל לא הו"ל לבעלי הגמ' כאן לקצר דברי ת"ק):
ברש"י ד"ה תל המתלקט כו' דאי מתוך ה' הרי הוא כשאר ר"ה דניחא תשמישתי' להילוך, יש לעיין מנ"ל לפרש דהוי ר"ה דלמא גם במתוך ה' עדיין לא ניחא תשמישתי' כר"ה אלא דהוי כרמלית ופטור וגם משמע הכי מלישנא דגמ' תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח ע"ג חייב ואם נאמר דבמתלקט מתוך ה' הוי ר"ה א"כ גם בזה חייב מטעם זורק ד"א ברה"ר:
בתוס' ד"ה פירות כו' דבר הניטל כו' לכאורה קשה אי לא יהי' מיעוט א"כ אינו דבר הניטל מן הבור כיון דאסור להוציאו מרה"י לרה"ר. [ואע"ג דא"ת דממעט שוב לא הוי הבור רה"י וא"כ הרי יכול להוציאו ושוב אינו ממעט מ"ח כיון דא"ת דאינו ממעט שוב ראוי למעט כנ"ל ממילא משו"ה פטור. ומה שיכול להגביהו באויר למעלה מן הבור לא חשיב דבר הניטול דאינו עומד לכך]. ואי כוונתם שיכול לירד לבור ולאכול שם. א"כ קשה מה חזרו והקשו דגם בטבל אינו ממעט כיון דמה"ת ניטל דהרי איך יכול לאכול טבל דהוי אסור דאורייתא. וצ"ל דבריהם דיכול לתרום בבור ולאכלו כיון דגם איסור הפרשת תרומה בשבת הוא מדרבנן גם י"ל דתרומת פירות דרבנן]. אך עיקר סברת התוס' דכיון דניטל מה"ת אינו ממעט צ"ע כיון דמ"מ מדרבנן אסור ליטלו שוב הוי דבר שאינו ניטל [ואפי' אי בעלמא מה שאינו ראוי מדרבנן לא מהני להיות אינו ראוי מדאורייתא כמו שנסתפק המל"מ בה' תרומות (פ"ז ה"א) ע"ש, ומ"מ הכא כיון דמדרבנן אסור שוב אינו עומד לכך להיות ניטל ולמה לא ימעט]: