שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק הזורק · דף צט:
בגמ' בעא מיני' רב מרדכי כו' וזרק ונח על גביו מהו. לכאורה מה דבעי לי' לר"מ פשיטא לי' לר"י אמר רב לקמן (ק.) בתל המתלקט י' מתוך ד' וזרק ונח על גביו חייב וגם בברייתא דתניא כוותי' שם היא כן. ולמ"ש התוס' דכל הבעיא הכא בכח כחו מיושב גם זה (די"ל דלקמן מיירי בזרק כנגד התל ומכחו הלך עד התל דהוי כח ראשון]. אבל דבריהם תמוהים מאוד דא"כ מה פשיט לי' ממתני' והוצרך לדחוקי דאיירי במחט ולא משני דאיירי בכח ראשון. ובמהרש"א נדחק ליישב דבריהם אבל אין בדבריו כדי ישוב כמבואר למעיין]. גם צ"ע בתוס' דנראה מפשט דבריהם דההיא דאר"א לעיל דמוציא משאוי למעלה מי' חייב היא דוקא בשעקירה והנחה הי' למטה אלא שהוליכו דרך למעלה מי'. ובאמת אין כן משמעות הגמ' שם דא"כ למה הוצרך ללמוד מבני קהת. וגם מרש"י לא משמע כן התם ע"ש שחילק בין ההיא דזורק בכותל למעלה מי' להך דר"א דזורק שאני ע"ש. ומוכח דמוקי לה בשגם ההנחה הי' למעלה כגון שעמד לפוש ומשאוי על כתיפו אעפ"כ חייב:
ולפ"ז באמת צ"ע מאי פשיט לי' ממתני' דנותן ע"ג חייב הא נותן גם למעלה מי' חייב כדר"א משא"כ זורק ועי' בחי' רשב"א. ומאוד צ"ע לפרש סוגיא זו על מכונה:
שם בגמ' לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש. דעת התוס' דדוקא בשכל המחיצה ע"י כותל זה אבל בבור ה' וכותל ה' אין על גב הכותל שם רה"י אבל בחי' הר"ן בשם הרא"ה לא כתב כן [בד"ה בור וחוליתה ע"ש]. ובאמת אין דברי התוס' מובנים מנ"ל הא דמ"מ כיון דצריך סיוע כותל לגמור גבהו של רה"י שפיר שייך האי ק"ו דלעצמו לא כ"ש. והנה גם לדעת התוס' נראה דמידי ספיקא לא נפקא דנהי דנפרש דהא דאמרינן לאחרים עושה מחיצה כו' היינו דוקא כל המחיצה מ"מ עדיין ספיקו של בעל הבעיין במקומו עומד דאי רה"י כמאן דמלא דמיא א"כ גם בכה"ג הוי ע"ג רה"י. ולכאורה הי' נראה דחציו של הכותל של צד הרה"י דינו לעולם כרה"י כדקי"יל גבי טומאה באהלות (פ"ו מ"ג) ע"ש:
שם בגמ' בעי ר"י בור ט' ועקר ממנה חוליא כו'. לכאורה למ"ד אגד יד לאו שמי' אגד א"כ במה שמגבי' אח"כ מתוך ג' דהוי כלבוד הוי שפיר עקירה לחייב עלי' דאף דהוי כלבוד מ"מ כבר הוא רה"י כיון דאין דעתו לבטל החוליא אדרבא עוסק הוא בהוצאת החוליא. וי"ל דאיירי א' עומד תוך הבור ועוקר החוליא ובאותו רשות דכו"ע הוי אגד כ"נ לכאורה וצ"ע בריש מכילתין בתוס' [לעיל (ג'.) ד"ה עקירת גופו וברש"י שם] מיהו בבעיא שני' בהניח חוליא הי' נראה לפרש דמיירי בעומד ברה"ר ונותן לתוכה החוליא דאגד יד שמי' אגד כשהוא ברשות אחר אבל בעומד בבור ולוקח חוליא מרה"ר ומניח בבור א"כ כשהגיע תוך ג' לארץ הוי כלבוד כדלעיל (פ'.) שהעבירה תוך ג' ע"ש א"כ הנחה הוי כשעודנו רה"י ומחויב ודאי. וכן נ"מ לענין זורק לתוכו דבזריקה לא הוי כלבוד לרבא דבעי הנחה ע"ג משהו בזורק אף בתוך ג' ע"ש, אבל קשה דגם בעומד מבחוץ איכא מ"ד דלא שמי' אגד כדפליגי אביי ורבא לעיל (צ"ב.) (וקיי"ל כרבא דלא שמי' אגד כמ"ש הרמב"ם (פי"ג מה"ש ה"ו) אכן בכ"מ שם הביא בשם הרמ"ך דשמי' אגד] וא"כ במגיע תוך ג' נתחייב קודם שנעשה פחות מי'. אכן נראה דלק"מ דכל היכא שאם הי' מניחו הי' פטור אין לנו לחייבו מצד דהוי כלבוד יותר מאילו הי' מניחו על הארץ ממש. וכמו כן למ"ד קלוטה כמו שהונחה מ"מ אם הי' פטור במונחת גם בקלוטה אין לחייבו. כנ"ל דלא כמ"ש במ"ק:
שם בגמ' אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן. לכאורה נראה דדוקא כשהמים עמוקים מג'. אבל תוך ג' כיון דהוי כלבוד וסגי בנח ע"ג משהו והנחת משהו נראה דנקרא שפיר גם ע"ג מים (כיון דמים לא מבטלי מחיצתא כדאי' לקמן (ק'.) ועי' במג"א (סי' שמ"ה ס"ק י"ד) מ"ש בזה] אלא משום דבעינן מקום ד' דצריך להיות הנחה גמורה לכן ע"ג מים לא חשוב הנחה. ואפשר דע"ג מים גרע הואיל ואין סופו להיות נח כלל, (דמה"ט ס"ל לר"ח ולרבה ברי' דר"ה לקמן (ק:) דכרמלית משפת מיא משחינן כמ"ש המפרשים וקיי"ל הכי. וכן כ' לעיל (ה:) דע"ג מים לא הוי כהנחה משהו ע"ש]: