שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק הבונה · דף קד:
במשנה הכותב ב' אותיות בהעלם א' חייב. (עי' בתיו"ט מ"ש דמשנה שא"צ היא דכבר שמעינן לה ממתני' דסו"פ הזורק. אכן] נראה דקמ"ל אפי' אחת בשחרית ואחת בין הערבים כל שלא הי' לו ידיעה בינתים חייב. וכשיטת התוס' לקמן (ק"ה.) ד"ה ורבנן. [דאע"ג שהי' שהות כדי לידע לא הוי כשני העלמות. ולאפוקי מפי' רש"י שם]:
שם במשנה כתב אות א' סמוך לכתב כו' פטור, נסתפקתי בכתב אות א' סמוך לכתב בדף א' ואות אחרת סמוך לכתב בדף ב' ואינן נהגין זה עם זה מה דינו, דלכאורה הדעת נוטה דחייב דהא כתיבה איכא וגם חיבור יש לכל אות שהוא סמוך לכתב, והא דלא מפרש כן לקמן בגמ' הך דאות א' בטבריא כו' באופן זה דעדיפא מיני' משני להשמיענו הדין דהתם בכל גווני חייב ע"ש וצ"ע:
בגמ' תני ר"ח כתבו באבר כו' כשר, פי' רש"י בעופרת כו' משפשף עופרת על הקלף, תמוה דהא בפ"ב דגיטין (י"ט.) מסקינן לשמואל דבאבר פסול ודוקא במיא דאברא כשר ואפשר ס"ל לרש"י דרב פליג התם עלי' דשמואל בזה, וכמ"ש הב"י באה"ע (סי' קכ"ה) לדעת הרי"ף והרמב"ם ע"ש], אבל לא משמע כן אלא דשמואל פליג אהא דאמר רב דמקרעין כו' אבל רב אדשמואל לא פליג וצ"ע, [ואין לומר דס"ל לרש"י כמ"ש הלח"מ (פ"ד מה' גירושין) והב"ח באה"ע שם לדעת הרי"ף והרמב"ם לפרש דבאבר כשר ובמיא דאברא פסול. דהא בגיטין מפרש רש"י להדיא דבאבר אינו כתב ע"ש:
שם בגמ' והלא בן סטדא כו' יש לתמוה מה קושיא היא זו כיון שלא הי' יכול להוציא בענין אחר מה ראי' היא שיהי' זה כדרך הוצאה, גם לשון שוטה הי' קשה, ולולי פירש"י ז"ל הי' נראה דלא הי' גוף הוצאות הכישוף ע"י האותיות אלא שהניח אותו הסממנים בחקיקת אותיות שהי' לו מכבר בבשרו. א"כ הראי' הוא ממה שהי' לו מעולם כתב על בשרו, ומשני דהי' שוטה באמת מכבר ואין מביאין ראי' כו' כנ"ל:
שם בגמ' להשלים שאני. לכאורה נראה דחייב משום מכה בפטיש, ולפ"ז אות אחד לאו דוקא וה"ה חצי אות, אכן במאירי כ' משום דחשוב כתיבה (וכן משמע ברמב"ם (פי"א מה"ש ה"ט) ע"ש], ולפ"ז אפשר דוקא אות שלם, אכן מ"ש במאירי דמשום מכה בפטיש אין לחייבו ע"ש הטעם. קשיא לי מהנך דלעיל (ע"ה:) במנפח בכלי זכוכית ע"ש וגבי תנורא לעיל (ע"ד:) וברש"י שם וצע"ג לדינא:
שם בגמ' אר"ש כו' שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו ב' זיינין קשה כיון דכה"ג דחק תוכות הוא לא הוי כתיבה כדאי' בגיטין (כ'.) א"כ ליפטר, ואין לומר דכיון דמקודם כשכתב הח' עשאו ב' זיינין ואח"כ הוסיף התג נמצא אי נוטל הגג מיתכשר הזיין, דהוי כאילו כבר נכתב האות ונמחק בדיו דמיתכשר בהסרת הדיו. [לדעת הסמ"ק וכלבו שהביא הב"י באה"ע (סי' קכ"ה) ע"ש דרוב הפוסקים חולקים עליהם). דאפי' נימא הכי מ"מ כיון דעיקר הכשר ע"י שכבר הי' נכתב הב' זיינין, אבל בהסרת התג עצמו לא הי' מיתכשר א"כ ליפטר הכא כיון דלא עשה בשבת כתיבה אלא הסרת התג, ואולי מטעם מוחק מתחייב הכא כמו מוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות ה"ה הכא דע"י מחיקת התג נתקיימו ב' הזיינין, אבל דוחק לומר כן דדוקא במוחק לכתוב במקומו ב"א חייב, שוב ראיתי בחי' הרשב"א שהוכיח מכאן דבכה"ג לא הוי חק תוכות וכן מהא דמשני רבא שנטלו לתגו של ד' ועשאו ר'. והר"ן דחה דבריו דלענין שבת אע"ג דלא הוי כתיבה אלא חק תוכות נמי חייב ע"ש, ולפע"ד נראה דמודה הרשב"א דאם כתב ב' אותיות ע"י חקיקה ג"כ חייב בשבת, אלא דהכא בהגי' אות א' ע"כ איירי בהשלמת ספר כדפירש"י ז"ל, וא"כ או הוי פסול לא הי' חייב דהא רק אות א' הגי' וגם לא השלים הספר בהכשר]. ולרב ששת נמי אין סברא לומר דיהי' כמו כותב ב' אותיות ע"י מחיקת החטוטרת של הח' דהוי רק כמו גורם, ומ"ש הר"ן דלא גרע ממוחק ע"מ לכתוב, אינו מוכרח לפע"ד די"ל דאין זה מחיקה ולא כתיבה אלא כדפרש"י דמשום תיקון ספר חייב. א"כ שפיר הוכיח הרשב"א, מיהו יש לתמוה דבאו"ח (סי' ל"ב סעי' י"ז) פסק הטוש"ע דאם עשה מאות ד' אות ר' הוי חק תוכות הואיל ועדיין לא הי' עליו מעולם שם ר' ע"ש, ובב"י שם מביא גם בשם תשו' הרשב"א כן, א"כ סותר הרשב"א דבריו שבכאן וצ"ע:
בתוס' ד"ה נתכוין וא"ת מאי אריא נתכוין לכתוב ח' כו' יש לתמוה על דבריהם דשאני הכא שהי' רצונו באמת לכתוב ב' זיינין ג"כ אלא שהי' הכוונה עבור החי"ת. וכבר עמד המהרש"א ע"ז. והנה לתי' התוס' מיירי שרצה לכתוב חי"ת עם אות אחרת וכשהשלים הב' זיינין פסק מלכתוב עוד כיון שלא הי' צריך לו אלא ב' אותיות. ולפ"ז קשה אמאי אצטריכי לקמן בגמ' לשנויי הא דבעי זיוני. הא בלא"ה י"ל דמתניתין מיירי שלא רצה לכתוב ב' אותיות אלא ח' בלבד ומשו"ה פטור. מיהו לדברי התוס' עצמם לשיטתם לק"מ כיון דמוכרחין לפרש כן מכח קושייתם דא"כ אפי' נתכוין לכתוב ז' אחד וכתב ב' זיינין כו'. אך לפמ"ש לחלק א"כ שפיר יש ליישב בזה מה שהקשו התוס' לקמן מאי דהגמ' מקשה מברייתא ולא ממתניתין. משום דבברייתא קתני ועלו בידו שתים משמע כפי' התוס' הכא שהי' ברצונו לכתוב ב' אותיות. אבל בלשון המשנה ליכא הוכחה דמיירי שהי' בדעתו לכתוב ב' אותיות. ולכך מקשה רק מברייתא דשניהם בלשון עלו בידו איתמרו ודוק:
בד"ה שיחור פי' רש"י אדרמינט ואין נראה כו' עוד קשה לפי' רש"י כיון דקנקנתום נמי אדרמינט ומפורש שם במשנה בגיטין דכותבין בו לכתחילה את הגט. למה קאמר ר"ח דכתבו בשיחור כשר דמשמע דוקא דיעבד [כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' גירושין ה"א). אך י"ל דרש"י ס"ל כמ"ש הטור באה"ע (סי' קכ"ה) בשם הרא"ש דגם בהני דתני ר"ח כותבין לכתחילה ע"ש]:
בד"ה אמר ר"ח כו' וי"ל כו' ור"ח דקאמר הכא כו' דבריהם דחוקים לכאורה דמנ"ל לר"ח לומר דמתני' דלא כר"י כיון דאיכא לאוקמא בסתם כתב שלא בגט דגם ר"י מודה ועוד דהא חכמים נמי לא אמרו אלא שאין השם מן המובחר אבל מן התורה נראה דכשר והוי שפיר כתיבה לענין שבת, ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה דראב"י לא פליג אהא דאר"ח הכא וס"ל לחלק דבגט הוי כתיבה כסברת התוס' ובס"ת דפליגי רבנן משום ואנוהו י"ל דגם ר"י מודה דבעינן ואנוהו. אלא דפליגי ר"י וחכמים אי כתב ע"ג כתב הוי כתיבה בעלמא כמו לענין שבת א"כ הוי שפיר בכלל ואנוהו כיון דהוי כתב חדש לגמרי לכך מכשיר ר"י. אבל חכמים דס"ל דלא הוי כתב ונהי דבגט כשר מטעם שכתבו התוס' כיון שניתוסף בזה כתב הב הכוונה דלשמה. מ"מ לענין ס"ת אין זה מהודרת כיון דעדיין לא בטל לגמרי כתב הב'. וא"כ א"ש הכל דכיון דלא הוי כתב בעלמא לכך בס"ת אינו מן המובחר כנ"ל נכון: