שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה מדליקין · דף לה:
בגמ' בגמאר"י בר"ז העושה כו' חייב חטאת ממ"נ. קשה דמאי אשמעינן בזה דלמה לא יתחייב מאחר שעשה מלאכה שלימה. ולולי דברי רש"י י"ל לכאורה דמיירי שעשה רק מקצת מבה"ש וסד"א דליפטר מחטאת די"ל דמה שעשה בע"ש הי' יום ובמוצ"ש הי' לילה, וכדאמרי' לעיל דבה"ש הוא ספק מן היום ומן הלילה קמ"ל דחייב דלא ס"ל הכי ואינו אלא ספק כולו מן היום או כולו מן הלילה. אבל דוחק הוא לומר דפליג אסתמא דברייתא וגם במתני' דזבים מוכח הכי כנ"ל:
שם בגמ' ואין הקרובין רשאין ליכנס כו'. יש לתמוה למה אסרו לכל הקרובין ליכנס לעשות צרכיהם והטילו עליהם להמתין על הרחוקין שמתאחרין איזו שעות. וגם לפ"ז יהיו כל הפועלים צריכין לחקור ולדרוש אם יש ברחוק מהם פועלים להמתין עליהם והלא יותר טוב להם לילך לביתם עוד קודם התקיעה כדי שלא יצטרכו להמתין אח"כ כל היום שם ולישב בטל. והיה אפשר לדחוק ולפרש דאין רשאין היינו דאין חייבין כדמצינו כמה פעמים דהפי' הוא כך [כמ"ש התוס' בקידושין (ל"ג.) ד"ה אין ע"ש]. והיינו לומר דא"צ מיד כששומעין התקיעה להשליך הכל וללכת לביתם רק שיכולים להשהות שם ולאסוף העומרים וכדומה חוץ מחרישה ועידור אך לא משמע כן. לכן י"ל דהתקיעה הי' שגם הם כשישמעו התקיעה צריכין לתקוע ג"כ כדי שישמעו הרחוקין שאין שומעין תקיעת חזן העיר ועליהם להודיע ולהזהיר את הרחוקין:
שם בגמ' התחיל לתקוע תקיעה שלישית כו' והטמין המטמין כו'. וקשה דהא אמרי' לעיל במשנה דביה"ש טומנין את החמין א"כ הכא דהקדימו התקיעות זמן רב קודם ביה"ש למה מיהרו להטמין. וי"ל קצת לשיטת רש"י בפ' כירה דבגרופה וקטומה שרי הטמנה ע"ש. א"כ י"ל דמיירי הכא במוסיף הבל ומ"מ בע"ש שרי ע"י היכר דקטימה. וביה"ש וודאי אסור דדוקא במעמיד הבל התירו ביה"ש הואיל ורוב קדירות רותחות הן ביה"ש. מיהו כל הפוסקים לא ס"ל כן. וראיתי בב"י שמביא בשם המרדכי דדייק מהכא דע"י קבלת שבת מיתסר הטמנה. וע"ש במרדכי דמביא לשון התוספתא דבתקיעה רביעית גם אי הי' הכלי בידו פוסק ע"ש. ובאמת גם מברייתא דהכא בגמ' מוכח כל זה דהטמין המטמין משמע דאח"כ אסור להטמין. אכן הטעם שלו צ"ע שיהי' התקיעה כקבלת שבת לכל יחיד. ותו דכיון. דטעמא דביה"ש מותר להטמין הואיל ולא שייך שמא ירתיח כו' א"כ כה"ג בשבת עצמו נמי שרי להטמין בדבר המעמיד הבל. כיון דלא שייך שמא ירתיח כדאיתא בפ' במה טומנין (נ"א.) בפינה ממיחם למיחם ע"ש. וצ"ל דאורחא דמילתא נקט שהיו רגילין להטמין מ"ד ולא לסמוך על שעה האחרונה. גם י"ל דהא דטומנין את החמין ביה"ש אינו אלא בדיעבד שלא הטמין קודם אבל לכתחילה אסור להמתין עד ספק חשיכה אכן הר"ן לעיל גבי נר ביתו ונ"ח הוכיח מתוך קושיא זו דרבנן תקנו שיהי' הדלקת הנר סמוך לכניסת שבת ע"ש]:
ברש"י ד"ה בשני כו' בהעלם א'. לכאורה נראה דהוכרח לפרש כן כדי לפוטרו מאשם תלוי דאילו היה בשני העלמות הי' צריך להביא גם אשם תלוי לבד החטאת מכח הספק שהוא מן היום ומן הלילה ומחויב שתים (וכ"כ בחי' הגרעק"א]. אך היא גופא קשיא למה אמר ר"י חייב חטאת ובהעלם א' למה לא אשמעינן דמחויב גם אשם ובשני העלמות כדינו. לכן נ"ל דלא הי' מחויב חטאת כלל בשני העלמות דנהי דממ"נ עבר במלאכת שבת מ"מ לא הוי שב מידיעתו על כל מלאכה בפ"ע כיון דגם אילו ידע בע"ש ביה"ש דהיא מלאכה לא הי' אצלו אלא ספק. וכן אם הי' יודע במ"ש ביה"ש עדיין לא הוי ודאי חילול שבת דליהוי שב מידיעתו בודאי. ובפרט להסוברים דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא. אבל בהעלם א' שפיר נקרא שב מידיעתו במלאכה השני' דאז יש וודאי חיוב. אכן הרמב"ם (בפ"ה מה"ש ה"ד) סתם וכתב דחייב חטאת וצ"ע לדינא. ומ"ש בס' ראש יוסף דאילו נודע לו באמצע לא הוי תחילתו וסופו בשוגג. לא נהירא כלל דהא לא מחייבינן לי' אהמשך הזמן של שבת דתאמר דהי' לו ידיעה באמצע. אלא דלא ידעינן אי עשה המלאכה בתחילת שבת או בהסוף ואיזה שיהי' החיוב הי' כל המלאכה בשוגג מתחילתו עד סופו:
בתוס' ד"ה ר"י הנשיא כו'. ועוד דאמר בסמוך שני' כו' לא כר"נ כו', ולכאורה היא גופא קשיא מנ"ל להגמ' להקשות דלמא ס"ל לר"י דר' יהודא הנשיא דס"ל ג' לחלוץ תפלין ס"ל דשני' להדלקת הנר. ולפמ"ש התוס' דחליצת תפלין קודם להדלקת נר א"ש דמדאמר דחליצת תפלין בשלישית ממילא הדלקת הנר אח"כ ולא בשני'. [אך בר"נ גאון מבואר דר"א והורקנוס פליגי בהא. ולר"א הדלקה קודמת לחליצת תפלין א"כ י"ל דגם ר"י הנשיא ס"ל הכי] וי"ל ג"כ דקושית הש"ס הי' אהא דמתני ר"י לר"י ברי' דתקיעה השני' נתקנה להדלקת הנר דזה דלא כר"נ ודלא כר"י הנשיא דלדידי' לא נתקנה להדלקת הנר כלל שום תקיעה וס"ל דהדלקת הנר היה אחר תקיעה שני' קודם תקיעה שלישית: