שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה מדליקין · דף לד:
בגמרא גזירה שמא יחתה בגחלים. עי' פירש"י ולולי דבריו הי' נראה לפרש דהאי שמא הוא כמו וודאי דשמא כשיקח הקדירה מתוך הרמץ יהי' בו עוד ניצוצי אש ויחתה בוודאי. ולהכי לא הוי גזירה לגזירה. ולהכי נמי אפי' בישל כל צרכו אסור דאין הפי' שיחתה בכוונה רק דממילא יבא לידי חיתוי. מיהו י"ל דרש"י מיאן בזה דלא הו"ל למיגזר בהכי דאפי' יחתה ליכא איסור דאינו מתכוין לכך ופ"ר לא הוי. הגם דברש"י בעירובין (ע"ז.) ד"ה וחררה משמע דאם לא כבו הגחלים הוי פ"ר. מ"מ כאן כיון דאפשר שאין ברמץ ניצוצי אש שוב אפי' באמת איכא ניצוצות לא הוי פ"ר. וכמ"ש הט"ז (סי' שט"ז ס"ק ג') בצידת זבובים דהיכי דהוי ספק אם יש זבובים לא הוי פ"ר. והטעם י"ל דכיון דלא ידע לא הוי מלאכת מחשבת. אבל בשאר איסורים הוי פ"ר אע"ג דהוי ספק. ומיושב בזה קושית הגרעק"א ביו"ד (סי' פ"ז ס"ו) ע"ד הרמ"א שם]:
שם בגמרא למאי הלכתא. פרש"י בשלמא ס' יום ס' לילה נ"מ לענין שבת. ותימא לי ע"ז דא"כ גם ס' מן היום ומן הלילה נ"מ לענין שבת בעשה מלאכה כל בה"ש דע"ש ודמוצאי שבת דנראה דחייב חטאת ואשם תלוי חטאת מטעם כדלקמן (ל"ה:). ואשם תלוי דשמא בה"ש יום ולילה א"כ חילל שבת ב"פ וחייב ג"כ אשם. ובאמת קצת קשה לקמן שלא הוזכר אלא חטאת בלבד. מיהו יש לפרש שם דמיירי בעשה רק חצי בה"ש ראשון או חצי בה"ש אחרון. די"ל דאי בה"ש יום ולילה חצי ראשון יום ושני לילה. וכדבעינן למימר לקמן בס"ד. אכן רש"י פי' שם בעשה כל בה"ש. ולדבריו צ"ל דחטאת לרבותא נקט ומ"מ גם אשם איכא. מ"מ הכא קשה כנ"ל. ותו נ"מ בעשה בע"ש בחצי ראשונה של בה"ש ובמו"ש חצי' שני' דליכא חטאת כמ"ש התו' ד"ה ספק כו' בסופו וכמבואר. גם מרש"י וש"פ לקמן. אבל אי לא היה בה"ש ס' יום ולילה ביחד היה חייב חטאת גם בכה"ג. וא"כ נ"מ בההיא מילתא גם לענין שבת וצ"ע. ולשיטת התוס' לעיל דס' ע"ת לא הוי עירוב נ"מ נמי אם הניח עירוב מבע"י ונאכל בה"ש והניח בבה"ש עירוב אחר **לכאורה כה"ג העירוב כשר משום דהוי ס"ס שמא נאכל הראשון בלילה ואת"ל דנאכל ביום שמא גם השני הונח ביום. אך ז"א כיון דשני הספיקות הם מכח שני עירובין לא מהני ס"ס בתרי גופי כמ"ש הפוסקים גבי טומטום שאינו מוציא אפילו מינו ע"ש בר"ה (פ"ג מ"ח) בתוס' רעק"א. ובל"ז ג"כ לא הוי ס"ס כדאיתא בסימן. ק"י דהיכא שלא נודעו ב' הספיקות ביחד לא מהני ס"ס אך מ"מ י"ל למ"ש לעיל הטעם דאין מועיל העירוב אע"ג דהוי ספיקא דרבנן משום דסתרי אהדדי שאם ירצה לילך לצד ביתו הוי נמי סד"ר ובכה"ג אין להתיר דמאי חזית וכמ"ש ג"כ בשעה"מ ה' מקואות ע"ש א"כ בכה"ג דהכא שוב שפיר יש להכשיר העירוב ולאסור לצד ביתו ולא שייך למימר מאי חזית כיון דלעירובו איכא ב' צדדים להתיר ולביתו ליכא אלא צד אחד להיתר כנ"ל:** דמ"מ אסור דשמא הראשון נאכל ביום והשני הונח בלילה וצ"ל דעדיפא לגמרא להביא ממשנה מפורשת בזבין אבל בדברי רש"י כאן צ"ע:
בתוס' ד"ה ספק לטומאה ולקרבן. פי' בקונט' כו', ול"נ דאי ראשון כולו מן היום שני נמי כולו מן היום. ונ"ל דמ"ש רש"י שמא בה"ש הראשון הי' כולו מן היום, אין כוונתו על כל זמן בה"ש אלא ר"ל בה"ש שראה בו בראשון ומשום דתני שראה ב' בה"ש קראו רש"י בה"ש ראשון כלומר בה"ש א' שראה בו, וגם רש"י מוקי לה כשבה"ש ראשון הי' הראי' בזמן מועט וכן בה"ש ב' ולא דקדק אם הי' בתחילת בה"ש או בסופו רק שהראי' הי' אחר שקיעה וקודם צה"כ כנ"ל. גם מה שהקשו התוס' לפי' רשב"ם דאם מיירי שראה כל בה"ש כמו כו' כדמפ' רשב"ם כו' צ"ע דהיכן מוכח דרשב"ם פי' כן דלפירושו נמי י"ל דאיירי שלא ראה אלא רגע א' רק דמסתבר לי' דשני בה"ש הללו היו בזמן א'. כגון שניהם תיכף בתחילת בה"ש או שניהם סמוך לצה"כ: