שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה מדליקין · דף כח.
בגמ' אלא מעתה כו' אלא הא דבעי ר"א כו'. תמהני אמאי לא מייתי משנה מפורשת (בפכ"ז דכלים) דעור מטמא טומאת אהלים ע"ש וצע"ג ליישב:
שם בגמ' אר"י מאי תיבעי לי' כו' לא הוכשרו כו'. נראה דר"י פליג אדרב אדא ב"א וס"ל דגם ר"א ידע דתחש מין טהור הי'. ומ"מ מיבעיא לי' דכיון דאהל אהל ריבה לכן כל עור מטמא טומאת אהלים כיון דהוא מין שהי' במשכן ואפי' טמאה נמי. כמו דלא בעינן משזר אע"ג דבמשכן הי' משזר כנ"ל:
שם בגמ' רבא אמר עור בהמה כו'. צ"ע טובא מה כוונת רבא ממ"נ אי קאי על עור שיש עליו צורת כלי א"כ בלי טומאת אוהלים נטמא מחמת שמאהיל על המת כמו כל הטומאות שמטמאין כלי ואי בשאין עליו צורת כלי איך יליף מנגעים ושרצים דהתם ג"כ אינו מטמא רק היכא שיש עליו צורת כלי [כמ"ש הרמב"ם (פי"ג מה' טו"צ ה' ד') דגם בנגעים א"מ אם אינו כלי] ואין לומר דיליף דכמו בנגעים דצ"ל כלי מיטמא עור שיש עליו צורת כלי כמו כן באהלים שא"צ כלי מיטמא עור אף בלי צורת כלי דא"כ אמאי לא מיטמאין כל הדברים היוצאין מן העץ דאילו סי' עושה מהם כלים היו מיטמאים בטומאת שרצים למאי דהוי ס"ד למילף משרצים]. וצ"ל דעיקר ילפותא דרבא דעור טהורה וטמאה חד דינא אית להו וכיון דעור טהורה מוכח ממשכן שוב גמרינן משרצים ונגעים דטמאה כטהורה:
שם בגמ' מה לנגעים שכן שתי וערב טמא בהם. וכ' בתוס' אבל במת טהור כדלקמן כו' ומ"מ קשה דשם מיירי בשתי וערב שבא לאהל המת וזה ודאי אינו מקבל טומאה כיון שאינו כלי. אבל לטומאת אהלים מנ"ל דשתי וערב שעשה מהם אהל שאינו נטמא ואי דלא הוי דומיא דמשכן שהיו היריעות ארוגין הא משזר לא בעי ואפשר גם אריג לא בעינן (ועוד דהיא גופא נילוף מק"ו דנגעים שיטמא טומאת אהלים אע"ג דלא הוי במשכן כדילפינן עור טמאה. אך הא י"ל כיון דאין שו"ע מטמא במגע כדנפקא לן לקמן בפ' במה אשה אין לומר שיטמא בטומאת אוהלים):
בתוס' ד"ה ויפרוש. תימה לר"י כו' וי"ל דדייק משום כו' וקשה דמ"מ אינו מיושב הלשון על המשכן כמ"ש התוס' וצ"ל דע' המשכן פי' לצורך המשכן. אך ברש"י בפי' החומש (פ' פקודי) מפרש ויפרוש את האהל הן יריעות העזים. ויש לתמוה דהא בגמ' דהכא מוכח דקאי איריעות שש. וי"ל דרש"י מפרש כמו שהעלו התוס' דעיקר סמיכת הגמ' אהא דואת המשכן תעשה כו' ולפ"ז שפיר יש לפרש דאהל דהכא היינו יריעות עזים: