שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה מדליקין · דף כז:
בגמ' סד"א כדרבא כו' קמ"ל. ולא נתבאר מה ס"ל לרנב"י בדין הציצית די"ל דס"ל נמי דרשא דסמוכין דהציצית יהי' צו"פ דוקא ודרשא דהכנף לית לי' וי"ל נמי איפכא דס"ל דרשא דהכנף מין כנף וסמוכין לית לי' וא"כ בטלית צמר צריך ציצית של צמר דוקא. ומדברי רש"י משמע דלא ס"ל כלל הך דרבא ודרש הסמוכין קאי ג"כ על הטלית דאינו חייב בציצית אלא טלית של צו"פ. וכן משמעות הגמ' באמת דפריך בפשיטות ציצית בהדיא כתיב כו' ומשני סד"א כדרבא משמע באמת דהסמוכין אתי על הנ"ל. אלא דקשה ל"ל סמוכין כיון דדרשא דאף כל צו"פ אתי לציצית. וי"ל למאי דאמרינן בסוף הסוגיא ואימא לרבות שאר בגדים כו' קאי בצו"פ מרבה צו"פ כו' ותמוה דנימא נמי קאי ברואין מרבה רואין ותי' התוס' דחוק. וע"כ לומר כדפרש"י דקאי בצו"פ מטעם סמוכין ע"ש והוא כנ"ל דלהכי צריך הסמוכין אך לפ"ז קשה הא דאי' ביבמות (ד'.) דלתדבר"י סמוכין מופנה להתיר כלאים בציצית. הא איצטרך להכי כדי שלא לרבות שאר בגדים מאשר תכסה כנ"ל וצ"ע. ועי' מ"ש בסמוך להקשות על פרש"י]:
שם בגמ' מ"ש לענין טומאה דמרבה שאר בגדים דכתיב או בגד ה"נ מאשר תכסה. לכאורה קשה דבשלמא בטומאה אפי' למאי דמרבינן שאר בגדים נשאר ג"כ המיעוט דבגד היינו צמר ופשתים לענין שלש על שלש דאינו מטמא בשאר בגדים. אבל בציצית אם נדרוש לרבות שאר בגדים מאשר תכסה א"כ למאי איתקוש בגד לנגעים לומר דוקא צמר ופשתים. וי"ל דה"נ יש לקיים שניהם דכנפי בגדיהם דהיינו דוקא צמר ופשתים מחויב בתכלת אבל שאר בגדים דילפי' מאשר תכסה בה מרבה דבעי ציצית ולא תכלת כנ"ל:
שם בגמ' מרבה אני כסות סומא שישנו בראי' אצל אחרים וכו' קשה דלכאורה י"ל נמי איפכא דמרבה אני כסות לילה שישנו עכ"פ בראי' ביום משא"כ כסות סומא שאינו בראי' אצלו כלל. והי' אפשר להוכיח מזה כהפוס' דכסות לילה הוא המיוחד ללילה. א"כ שפיר אין לחייבו משום שישנו בראי' ביום כיון דאינו מכסה בו ביום]:
שם בגמ' קאי בצמר ופשתים. אין מובן הפי' [מנ"ל דהאי קרא קאי בצו"פ]. וצ"ל מכח דכתיב בפ' ציצית על כנפי בגדיהם הוי כמו קאי בצמר ופשתים. אע"ג דבקרא דגדילים וגו' אשר תכסה בה [בפ' תצא] לא כתיב בגד וזה דוחק. ונראה דלהכי דחיק רש"י לפרש מכח סמיכות דציצית אבל זה תמוה דהא אמרו לעיל דהך סמוכין לכדרבא אתיא דצו"פ פוטר בכל המינים ולא קאי על המלבוש להיות דוקא צו"פ. [ואע"ג דתנא דבי ר"י לא ס"ל דרשא דרבא היינו משום דשאר בגדים פטורין. אבל אי הוי מרבה מאשר תכסה שאר בגדים הומ"ל דסמיכות דקרא אתי לכדרבא]. וכן משמע בתוס' שלא הבינו כפרש"י דלפרש"י ל"ק מה שהקשו התוס' דנימא קאי ברואין מרבה רואין דשאר בגדים. דהא אי אפ"ל כן מכח הסמיכות כנ"ל]:
שם בגמ' אמר אביי רשב"א וסומכוס אמרו ד"א. י"ל דהיינו לענין דאף מה שאינו מטמא בכל הטומאות אלא בנגעים לחוד אין מסככין. וכן מוכח מפרש"י ד"ה אמרו ד"א. ומתורץ בזה קושי' התוס' ד"ה רשב"א וכו' דהא לא אמר כלל שאמרו ד"א לענין טווי אלא כנ"ל ושפיר י"ל דלענין טווי מחולקין. וגם יש ראי' לזה הפי' בגמ' דאל"כ למה לא כלל גם ר"מ עמהם דגם הוא ס"ל דשו"ע מטמא כו' כדמייתי הגמ' [כמו שהקשו התוס' בסוכה (י"ב:) ד"ה באניצי ע"ש] וע"כ דאמרו ד"א לענין מסככין ומזה לא מיירי כלל ר"מ. וכ"כ המהרש"א שם בסוכה לפי' ר"ת ע"ש]. אכן רש"י בד"ה הא דאמרן פי' גם לענין שלא נטוה כו' [משום דאמרו ד"א משמע ד"א ממש]. אבל קשה דילמא הא דאמר רשב"א דאין מסככין בפשתן לפי שמטמא טומאת אוהלים כדלקמן. וכמ"ש בתוס' בסוכה (י"ט.) ד"ה לסיכוך דגם משום טומאת אוהלים אין מסככין וע"ש בתוס' יו"ט ובתוס' חדשים ובפנ"י]. ולא משום טומאת נגעים. ולכאורה י"ל דהא דמיטמי בטומאת אוהלים היינו דוקא היכא שכל האוהל מפשתן ורשב"א הא קאי אמטלית של שע"ש ולא מיטמא משום טומאת אוהלים כלל. אך מהתוס' סוכה שם בהך דמחצלת שהקשו דליטמא משום טומאת אוהלים לא משמע כן דגם שם י"ל דאין כל האוהל מהם. וצ"ל בפי' הגמ' דעכ"פ מוכח דא"צ שיטמא בכל הטומאות ואף שאינו מטמא רק לד"א אין מסככין א"כ מה לי טומאת אוהלים או נגעים. [כמ"ש בפנ"י בסוכה (יב:) די"ל דליכא למעט מה שמטמא בנגעים. מדכתיב באספך מגרנך ויקבך כיון דגם גורן ויקב עצמו א"מ בנגעים. וה"ה די"ל לטומאת אוהלים דגורן ויקב יוצאים מן העץ וא"מ אוהלים. א"כ אין לחלק ביניהם]. עוד י"ל לפי מה דאמרי' לקמן דשתי וערב לא מיטמו טומאת אוהלים ובמתני' דקתני סתם פשתן ע"כ שאין הטעם משום טומאת אוהלים:
שם במשנה וכל היוצא מן העץ א"מ טומאת אוהלים אלא פשתן. צ"ע למה נקט התנא בלשון יוצא מן העץ הלא אפי' שאר דברים אין מטמא טומאת אוהלים אלא צמר ופשתים ועורות כמו שהי' במשכן. (כמ"ש התוס' דסדינין של משי נמי אין מטמאין]. וצ"ל משום הרישא נקט זה הלשון אכן בראב"ד (פ"ה מה' טו"מ הי' י"ב) משמע דדוקא בגדים הנעשים מן העץ דינם כעצים שאין מקבלין טומאה במחובר]:
בתוס' ד"ה ר"פ אמרה. לא בעי למימר רנב"י אמרה כו'. קושיא זו אינה אלא לפי פירש"י דגרסינן אמר כו' וקאי אדלעיל דלפיכך י"ל דתדבר"י לא מפיק מאידך כיון דאף כל לכלאים איתמר. ולפ"ז אפשר לומר ג"כ דרנב"י אמרה דגם לדידי' תדר"י לא מפיק מאידך ואף כל לציצית. אבל יש לפרש דהך ר"פ אמר הוא תי' אחר ואמוראי נינהו אליבא דר"פ. דאיכא דאמרי דמשני הך תירוצא דרבא ומחלק בין שלש ע"ש לשלשה ע"ש וא"ד בשמו דתדר"י קאי אכלאים א"כ מהיכי תיתי לומר דר"נ ב"י אמרה:
בד"ה רשב"א וסומכוס כו' וא"ת כו' משמע אפי' לא נטוה כו' סיככה באניצי פשתן כו'. דבריהם אינם מובנים דלכאורה אדרבה איפכא משמע מדקאמר התם סיככה באניצי פשתן דהיינו מיד בתחלת עשייתן מכלל דהיכא דתני סתם פשתן הכוונה על פשתן גמור (וכ"מ בנדרים (נה:) דהנודר מפשתן מותר באניצי פשתן דאינו בכלל פשתן, אך מהתם אין ראי' די"ל משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם]:
בד"ה ואין מטמא כו' והא דאמר לעיל בפ"ק ועל עצמן בכ"ש כו' ומדברי הרמב"ם (פ"ב מה' טו"מ) נראה דכלי לעולם מיטמא רק במידי דלאו כלי אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. וי"ל דמתני' מיירי אפי' בתלוש ובמידי דלאו כלי נינהו. ונראה דגם התוס' ס"ל הכי כמ"ש במל"מ שם] ודוקא אפשתן קשיא להו דהוא בגד ובלאו טומאת אהלים נטמא וע"ז מתרצין שחיברו ובטל מתורת בגד ומה שהקשו עוד התוס' מהא דחוצצין נראה פשוט לחלק בין חציצה לאהל דאהל חוצץ אפי' במקבל טומאה וכן נראה כוונת הר"ש שם במשניות: