שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה מדליקין · דף כו.
בגמ' חדא ועוד קאמר. י"ל דנ"מ בין הטעמים דאפי' הדליקו כבר אסור להשתמש אצלו די"ל דבמשתחש בו איכא למיחש טפי שיסתפק ממנו. ובזה י"ל מה שהקשו התוס' דאפי' בחול ליתסר דאין הכי נמי אלא דקמ"ל דיש בשבת איסור נוסף. ומיושב נמי מה דקשה מנ"ל לרבה להוסיף זה הטעם כיון דבלא"ה אסור משום דעף אלא דהוקשה לו קושיות התוס' והוכיח מזה דבשבת טעם אחר איכא למיסר:
שם בגמ' אין מדליקין בטבל טמא בחול ואצ"ל בשבת. תמוה טובה מה ואצ"ל בשבת דטעם איסור הנאה דפסיק שייך כמו כן בחול כמו בשבת ואדרבה שבת דלמצוה מדייק אפשר להתיר טפי מבחול. וי"ל הכוונה דבשבת דמחויב להדליק הנר הוי הנאה גמורה דאל"ה יצטרך לקנות שמן אחר אלא דאפי' בחול ומרוצה להיות יושב בלי נר א"כ אינו הנאה גמורה של ממון אלא הנאת הראי' בלבד והוי כמו מראה וריח דלית בהו מעילה קמ"ל דמ"מ אסור. אכן אדרבה קשה איפכא כיון דמצות לאו להנות ניתנו א"כ לישתרי בשבת אם באמת אין צריך נר ואינו מדליק אלא למצותו וזה אינה הנאה אך זה אינו מאחר דעיקר המצוה היא בנר שבת כדי שיוכל להשתמש אצל הנר וכיון דיהי' אסור להשתמש דזה חשיב הנאה א"כ אינו מצוה כלל. ואע"ג די"ל דדוקא להדליק אסור אבל אם כבר דולק אפשר דמותר לראות לאורו כמו דאין בו מעילה כנ"ל. מ"מ כיון דלהדליק כדי להשתמש אסור והמצוה של נר שבת היא להדליק כדי להשתמש לכן אין מדליקין בטבל ומ"מ עדיין אין מיושב לשון ואצ"ל בשבת וצע"ג. אך בנפט לבן דקתני אצ"ל בשבת י"ל הפי' דבשבת שייך חשש חילול שבת כשיבא לידי שריפה כיון שהוא עף. והי' נראה לפרש דמיירי בלא נגמרה מלאכתו למעשר דבשבת אפי' אכילת עראי מיתסר. למ"ד בביצה (ל"ד:) דשבת קובעת אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ולמאי דקי"ל דאינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו י"ל דמיירי בנגמר אלא דהכניסו לבית קודם שנגמר דבחול מותר באכילת עראי ובשבת אסור. מיהו לפ"ז אמאי אסור בחול. ואפשר דדוקא לאכילה שייך קבע ועראי אבל בהנאה ליכא קבע. ונהי דאכילת עראי מותר וממילא נהנה מ"מ בשמן דעיקרו להדלקה אסרו רבנן משום גזל השבט, וצ"ע לדינא. שוב ראיתי בחי' הרשב"א שהניח בצ"ע הך ואצ"ל בשבת. מיהו מ"ש עוד שם לפרש משום דאין שורפין תרומה ביו"ט ובשבת ] וחולין הטבולין לתרומה כתרומה]. א"י להלום דבריו דהרי מסקינן לעיל (כ"ג:) דלא חיישינן לשמא יטה ודוקא ביו"ט שחל להיות בע"ש אסור להדליק בשמן שריפה א"כ אפי' אי נימא דחולין הטבולין לתרומה כתרומה ג"כ קשה:
שם בגמ אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה. פי' בטבל של כהן דאחר הרמה נתנה לו תורה להיסק אבל קודם הרמה טבל של טמאה אסורה בהיסק. ומ"ש התוס' דמזה ילפינן ג"כ דתרומה אסורה לזר בהנאה דכילוי ג"כ הכי הוא מדנתנה תורה לכהן הנאה זו בתרומה טמאה א"כ לזר אסור. ויש לעיין בנטמא במחובר דלא חל שם תרומה עליו כדאי' בפ"ב דפסחים (ל"ג) אי גם בטבל כזה אסור להדליק. דלפרש"י דכ"ש בטהור נראה דעיקר הילפותא הוא דקודם הפרשה אין לו בו היתר וגם בטמא כן הוא הואיל ויש עליו חיוב הרמה. א"כ בגווני דאין עליו חיוב הרמה דכיון דא"י להפריש מיני' ובי' גם ממ"א א"י להפריש אפי' מאותן שנטמאו בתלוש כמ"ש התוס' בבכורות (י"ב. ד"ה כיון) לענין שביעית וכן הוא בירושלמי פסחים (פ"ב ה"ג) גבי חמץ אר"ז מאחר שאילו מינה כו' ואפי' הימנה למקום אחר אינה תרומה ע"ש] י"ל דמותר הנאה של כילוי וצ"ע:
בתוס' ד"ה ולימא כו' תימא דהו"ל למימר אפי' בחול נמי ליתסר. קצת קשה מה תימה הוא זו דילמא ה"נ קאמר ולימא מר מפני שהוא עף ואין מדליקין בצרי דקאמר רשב"א כוונתו אפי' בחול. ואי דמצינו לקמן בברייתא דקתני א"מ בחול ואצ"ל בשבת. מ"מ אטו כל התנאים בלשון אחד אמרו. ושמא משמע לתוס' דמילתא דרשב"א איתמר גבי שבת:
בד"ה חדא ועוד. וקשה לר"י כו' וי"ל למ"ש התוס' ריש פרקין דביש לו נר א' יפה מותר להדליק בשמנים פסולים ג"כ. א"כ נ"מ דצרי אסור מטעמא אחרינא אפי' אית לי' נמי נרות טובים. ובהכי מיושב דתנא דידן לא חשיב צרי בהדי אחרנייתא משום דאין דינם שוה. בזה י"ל ג"כ מ"ש התוס' בד"ה ר"י כו' דכיון דאר"י כל היוצא מעץ א"מ למה אמר דא"מ בעטרן מפני כבוד השבת ולהנ"ל א"ש דלחומרא הוסיף ה"ט דכבוד השבת דאפי' אית לי' נרות אחרים נמי אסור להדליק בעטרן:
בד"ה אין מדליקין בטבל כתבו דהנאה שאינה של כילוי מותר. ופשט הגמ' לכאורה משמע דכל הנאה אסור והכי קא יליף כמו דתרומה מטבל טהור ניתר ע"י הרמתו באכילה. כמו כן טמא ניתר ע"י הרמתו וע"כ להנאה דהא באכילה אסור גם עכשיו א"כ מנ"ל לחלק בין הנאה של כילוי וכן מ"ש בתרומה ג"כ צ"ע דהא דכרשיני תרומה י"ל הטעם דכמו דזר אסור באכילת תרומה כמו כן בהמת זר וגם כהן אסור להאכיל לבהמת זר אבל אינו מטעם איסור הנאה וכמ"ש הר"ש (פי"ז דתרומות מ"ט) בשם הר"מ בר"א וכ"כ בתו"י ביבמות שם] א"כ י"ל דתרומה מותר בהנאה דבאמת אין לו ענין עם דרשא דהכא כלל. וגם ראייתם ממערבין לישראל בתרומה אינו מוכרח לפ"מ דמסקינן התם בעירובין (ל"א.) דעירוב אינו הנאה דאין מערבין אלא לד"מ ומצות לאו להנות ניתנו ע"ש [וכמ"ש התוס' בפסחים (כ"ג) ד"ה מערבין]. וצ"ל דראייתם לפי ס"ד דגמ' התם דגם למ"ד דחשיב הנאה הי' הדין דמערבין לישראל בתרומה ומוכח דמותר בהנאה. ובאמת צ"ע קצת למ"ש הרמב"ם (פ"ז מה' תרומות ה"ג) דאזהרת אכילת תרומה טמאה נלמד מואחר יאכל מן הקדשים כו' [וכן למאי דאי' ביבמות (ע"ג:) מדכתיב בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר]. א"כ כתיב בי' לשון אכילה וקיי"ל כר"א דכ"מ שנאמר לא תאכל כו' א"ה במשמע. ודוחק לחלק בין לא תאכל או יאכל דלאו הבא מכלל עשה הוא [והוי כאילו כתי' דבטומאת עצמן לא יאכל ולא דמי למ"ש התוס' פסחים (כ"א.) דכל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו וע' בשעה"מ (פ"ה מה"א ה"א) מ"ש כעין זה בתקרובת ע"ז]:
בד"ה אין בו כו' קשה לריב"א דמשמע כו' סיככה במטלניות כו' ולכאורה קשה דמהיכי משמע הכי דילמא חוץ מפשתן לא קאי אלא לטומאה אבל לסיכוך י"ל דאפי' בפחות מג' ע"ג אין מסככין בבלאי כלים דבהא לא מיירי כאן. וי"ל דהקושיא אינו מסיפא דקתני חוץ מפשתן אלא מרישא דביוצא מה"ע מסככין ואליבא דרבא לקמן דבשלשה על שלשה אף בשאר בגדים מקבלין טומאה חזינן דאע"ג שיש במינו שמקבל טומאה בשלשה על שלשה מ"מ בג' על ג' דאין מקבלין טומאה מסככין כמו כן בפשתן בפחות מג' אף שיש במינו ג' על ג' שמקבל טומאה מ"מ כיון דאינו מקבל טומאה ממילא מסככין בו דדמי לשלשה על שלשה בשאר בגדים:
בא"ד וקשה לרשב"א דלפי' כו' המשך לשון התוס' י"ל דקושיא זו אינה אלא לפי מה שתי' דהכא איירי בשלא הי' בהם שלש על שלש מעולם. אבל לולי זה י"ל להיפוך דבאריג היינו שמתחיל לארוג ועתיד לארוג עוד ולכך מטמא אף שעדיין לית בי' גע"ג כיון דראוי להשלימו לג'. והכא איירי בבא מבגד גדול ולא נשאר בו שלשה שאינו ראוי לארוג עוד שיהי' ג' לכן אינו מטמא: