שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה מדליקין · דף כה:
בגמ' רנב"י אמר כו' תתן לו ולא לאורו. פרש"י דילפינן מכאן דאין תורמין מן הטמא על הטהור ותמוה דאי יליף מהאי קרא גם בדיעבד לא תהוי תרומה. ועוד קשה דבפסחים (ל"ג.) מקשי' אהא מתני' דתנן דבדיעבד תרומתו תרומה דהא כתיב לו ולא לאורו ולאו בר תרומה הוא. ומשני כשהיתה לו שעת הכושר וקרא דלו ולא לאורו מיירי כשלא היתה לו שעת הכושר. הרי דעל טמא לא קאי האי קרא. אם לא דאטמי במחובר ואז גם בדיעבד לא הוי תרומה. והא דאין תורמין מטמא על הטהור משום הפסד כהן הוא כדפרש"י עצמו ביבמות (פ"ט.) שוב ראיתי שם ביבמות שהביאו תוס' בשם ריב"ן כפרש"י דהכא והשיגו עליו. וצ"ע שלא הביאו גם פרש"י דהכא. ע"כ נראה עיקר דרנב"י מיירי הכא בנטמא במחובר כמו התם דאחמיץ במחובר. מיהו קשה לפ"ז הא דאמר רנב"י מכלל דבת אורו הוא דילמא גם לאורו אינו ראוי. ומה שתי' בתוס' דא"כ מתתן גרידא הוי ידעינן. לפי' הנ"ל קשה דצריך לו למעט הפריש תרומת חמץ באחמיץ במחובר דמותר בהנאת אורו. ולעולם תרומה טמאה לאו בת אורו הוא. ולר"ה בדר"י דיליף התם בפסחים חמץ מראשית שיהי' שירי' ניכרים א"ש דאצטריך לו רק לתרומה שנטמאת דאית בה שירים דחולין טמאים מותרין אבל רנב"י עצמו הוא דממעט התם אחמיץ במחובר מלו ולא לאורו [א"כ מנ"ל דרשא דהכא]. איברא דהתם קאי לריה"ג דחמץ מותר בהנאה א"כ י"ל דיליף רנב"י הכא אליבא דידן דאסור בהנאה ולפ"ז חמץ ממועט מתתן. ולו ולא לאורו ע"כ על תרומה טמאה קאי [וכ"כ בשאג"א סי' צ"ז]. מיהו זה לא יתכן אלא לשיטת התוס' לעיל דבשמן ותבואה יש שבח עצים. אבל לפשט הגמ' ופוס' בפסחים דגם בהא מותר מה"ת והא דלא יסיק בו תנור מדרבנן הוא כמ"ש התוס' עצמם בפסחים (ה'). והא דבמעשר וקדשים אסור גזה"כ הוא מלא בערתי כמ"ש המהרש"א לעיל. לפ"ז נמצא דחמץ מה"ת בת אורו הוא למ"ד דביעור חמץ בשריפה ואחר שריפה מותר בהנאה]. א"כ אכתי קשה מנ"ל דתרומה טמאה בת אורו הוא. ואפשר דאי הוי ילפינן תרומה ממעשר דלאו בת אורו היא. ממילא גם תרומת חמץ בפסח נמי אסור בהנאה בשעת היסק דעיקר גזה"כ הוא במעשר ותרומה שנאסר דצריך שריפה כמו כל בקודש באש תשרף. וא"כ הוכיח. רנב"י שפיר:
שם בגמ' מ"ט אמר רבא מתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא נראה דאין להוכיח מכאן דהלכה כר' ישמעאל דאמוראי צריכין לפרש טעמא דר"י אף אם אין הלכה כמותו ** כן כתב להדיא הרא"ש בגיטין (פ"ה סי' י"ח) אכן הרי"ף לא ס"ל הכי ע"ש. ועי' בב"י בחו"מ (סי' רל"ה) שכ' דאינו חוכרח בדעת הרי"ף. גם מדברי הרמב"ם בפ' מכירה (פ' כ"ט ה' ב') יש להוכיח דה"ל כמ"ש הרא"ש א"כ אין טעם הה"מ כאן מספיק אכן ברי"ף וברא"ש בגיטין (פ"ח סי' אי' משמט כמ"ש הה"מ וכ"מ בדברי הרי"ף והרא"ש בכתובות (ריש פ"ו) ע"ש וצ"ע:** אכן הרי"ף ורא"ש העתיקו דברי אביי ורבא. וקצת משמע דס"ל דהלכה כר"י דאין מדליקין בעטרן. דאל"כ לא הו"ל לאתויי אלא הא דאר"י א"ר הדלקת נר שבת חובה כו' והרמב"ם (פ"ה מה"ש ה"י) פוסק כר"י דא"מ בעטרן. וצ"ע הטעם דמסתמא הלכה כחכמים. והה"מ כ' משום דאמוראי שקלו וטרי בטעמא דר"י. ואין זה הוכחה כנ"ל גם הטוש"ע (סי' רס"ד) פסקו בפשיטות כהרמב"ם. ותמהני דמהרי"ף והרא"ש אין ראי' כל כך די"ל דהעתיקו לשון הגמ' משום דבעו להביא הך דהדלקת נר בשבת חובה ומצאתי באו"ז (ה' ע"ש סי' י"ב) בשם הר"ח דהלכה כחכמים וכריב"נ דמדליקין בעטרן ע"ש. וגם הר"מ והרע"ב במשניות כתבו דהלכה כחכמים. גם צ"ע דלשון המשנה בעטרן ובנפט משמע דלא זו אף זו א"כ נפט טפי ריחו רע מעטרן ועי' מ"ש לקמן בתוס' ד"ה מתוך] ובטוש"ע פסקו דא"מ בעטרן לבד ולא אסרו אלא נפט לבן:
שם בגמ' רחיצת ידים ורגלים כו' ובתר הכי בעובדא דר"י ב"א אמרו פניו ג"כ. ואפשר דהמצוה אינו אלא ברחיצת ידים ורגלים כדמצינו בכהן קידוש ידים ורגלים. ור"י ב"א ממדת חסידות הי' רוחץ אפי' פניו אכן בטוש"ע (סי' ר"ס) כ' נמי פניו וכן ברמב"ם (ה"ש פ' ל') ובאו"ז (ה' ע"ש סי' ז') וכ"מ בראב"ן ע"ש (ד' קמ"ה) מ"ש בפי' הגמ' דהכא]:
שם בגמ' סדין בציצית ב"ש פוטרין. עי' פרש"י ותוס' ולכאורה הי' נראה דדוקא סדין פטרו ב"ש דשכיח לכסות בהן בלילה ולהכי לא נקטי כלאים בצצית. וכ"מ קצת בפי' המשניות להרמב"ם בעדיות (פ"ד מ"י) אכן לטעמא דשמא יקרע ודאי סדין לאו דוקא]:
שם בגמ' א"ר אבוהו זו הדלקת נר בשבת. ר"ח לא גרס בשבת [וכן הוא בתדב"א זוטא (פ' ט"ז) בנוסחא הישנה] וגם לגי' דידן נראה הכוונה דמזה למדו חכמים מצות הדלקת נר בשבת. אבל ותזנח משלום הוא בכל הלילות כשאין נרות להדליק ליכא שלום. וכן התקינו נר בשבת שיהי' שלום:
שם בגמ תניא רשב"א אין מדליקין בצרי. לכאורה תנא דידן לא ס"ל הכי מדלא חשיב לי' בין השמנים פסולים ולמסקנא דאפי' בחול אסור כמ"ש תוס' א"ש אך יותר נראה דליכא בהו סכנה בחול דיכולין לכבותו מיד ול"ד הך טף דצרי לנפט לבן רק בשבת דא"י לכבותו איכא סכנה ומיושב קושי' התוס'. וא"כ תנא דידן פליג. ואפשר דמשום דסכנה הוא לא הוצרך להשמיענו. ויל"ד למ"ד לעיל שמנים שאין מדליקין בשבת א"מ בחנוכה א"כ צרי בכלל ובחול לשתרי. ואפשר כיון דכבתה זקוק שייך לחוש שמא יסתפק ממנו דהוי כמכבה, ויותר נראה דלכך נקט בלישני' שמנים' שאמרו חכמים אין מדליקין היינו חכמים דמתני'. ואפי' אי מודין בצרי מ"מ לא חשבינהו בהדייהו והוא לא אמר אלא בהני שמנים דאמרו בהדיא במשנה:
בתוס' ד"ה תתן כו' דאין נתינה פחות מש"פ. תמהני הא חטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דלית בה ש"פ. מיהו אכתי י"ל דוקא חטה דחזי לאצטרופי אבל איסורי הנאה אינו בכלל נתינה כדמחלק הגמ' בפ"ב דגיטין (כ'). מיהו באמת מסקינן התם דכותבין גט על א"ה דונתן נתינת גט הוא. ואפשר הכא כיון דכוונת התורה להנאת הכהן לכו"ע צריך להיות היתר הנאה להיות חזי לאצטרופי כנ"ל. שוב ראיתי בתוס' עצמם בגיטין שם דכ' דבתרומה א"צ ש"פ דחטה אחת פוטרת וע"ש דמתרצי הא דאמרינן גבי ונתן לכהן את הקודש דא"נ פחות מש"פ הוא מטעם אחר. אבל לפמ"ש לעיל לחלק משום דכוונת התורה להנאת הכהן א"כ י"ל דאה"נ דאע"ג דחטה אחת פוטרת מ"מ צריך להיות ש"פ אלא דהש"פ יכול ליתן על מאה כורים. ונראה שכן הי' שיטת התוס' בכאן. ועי' במל"מ (פ"ו מה' חת"ע שהאריך בזה]:
בד"ה הדלקת כו' דפשיטא דחובה היא כו' משמע דפי' דמתני' הוא שאין זהירות להדליק כלל הנר. ולכאורה יותר נראה לפרש שמאחרין להדליק ובאין לחילול שבת. דאין סברא כלל שיענשו על ביטול מצוה דרבנן. בשגם דגם הבעל יכול להדליק אלא שנתנו להם המצוה אבל לא שיענשו כ"כ ע"ז. ואולי לשון הגמ' לקמן על עסקי נר הזהרתי אתכם משמע לתוס' דהיינו מצות הדלקתה ואינו מוכרח:
בד"ה חובה כו' א"נ דהא גבי כיסוי הדם כו'. יש להשיב על ראי' זו דשאני התם דכמו שהוא מכוסה ליכא מצוה כלל דמצוה לכסות דם ולא לכסות האפר. אלא שיכול לסלק העפר לגלות הדם ולחזור ולכסותו וזה אינו מחויב משא"כ הכא אי הוי מצוה מה בכך דאיכא נר דולק מ"מ ידליק הוא אחרת לשם מצוה. ונראה דאה"נ בכיסוי אי כיסה הרוח רק מקצת דם אע"ג דיוצא המצוה במקצת דם מ"מ נראה ודאי דחייב לכסות השאר. א"כ הוי לכאורה ראי' להיפוך מדברי התוס' וצ"ע וכמו כן הראי' מנולד מהול תמוה ביותר דהתם כיון שכבר נימול מה יוכל לעשות עוד למאן דלא ס"ל הטפת דם ברית ליכא בזה קיום מצוה כלל כיון שהוסר הערלה כמו שיטוף דם מידו ושאר אבר. ומה שהביא ר"ת ראי' מהאי סבא ג"כ אין מובן דמנ""ל שם דצריך לכבות אם כבר הדליקה אף שלא לשם מצוה כלל. מכ"ש התם אי הדליקה לשבת אף שהקדימה נראה דגם לר"ת א"צ להדליק שנית א"כ התם בע"כ לכתחילה קאמר שלא יקדים. ואפשר דר"ת ס"ל כשיטה הראשונה דאי לא הי' מחויב לכבותה ולהדליקה ליכא ברכה כלל. וא"כ לדבריהם אידחי להו שפיר:
עוד נראה לפע"ד דהחולקים פי' האי עובדא דדביתהו דר"י לעיל בחנוכה. דלפרש"י שם קשה הא בע"ש תוקעין ומסתמא לא איחרה ולא קדמה לזמן התקיעה. ותו מה דא"ל ר"י תניא לא ימיש כו'. ובע"ש יותר הו"ל לחוש מחשש מלאכה בה"ש מהך דהקדמה עמוד אש דהוי רק כמו זריזין מקדימין למצות. וגם היא עצמה לא הי' לה לאחר בע"ש. [גם למ"ש הר"ן שהדליקה קודם בה"ש בזמן התוספות קשה דיותר הו"ל לזרז אותה משום חיוב תוספות שבת]. וגם מדמייתי לה בגמ' בדיני חנוכה ע"כ נכון לפרש בחנוכה דאיחרה משום דמצותה משתשקע. ותני לה דעמוד אש בא ביום אלמא דגם אור שלצורך הלילה הדרך להקדים ושפיר הוי חיבוב מצוה לזרז ולהקדים בעוד יום וע"ז קאי ההיא סבא שלא יקדים כו'. אח"כ מצאתי שם במאירי מביא בשם יש מפרשים כן ע"ש. וי"ל דכיון דר"י הי' סגי נהור אשתו היתה מדלקת עבורו כמ"ש המג"א (סי' תרע"ה) בשם המהרש"ל]:
בא"ד מתוך דנפט נמי ריחו רע כדאמר בפ"ק כו' בדנפטא כו' ודאי אין קושיתם לדידן דמדליקין בנפט דאפשר דלא קיי"ל גם בעטרן כר"י אלא כחכמים דס"ל דמדליקין בעטרן ובנפט. וצ"ל דקושייתם כיון דר' ישמעאל לא הזכיר נפט משמע דמודה דמדליקין בו. אבל אפשר דעטרן וכ"ש נפט קאמר דכן משמעות לשון המשנה וחכמים מתירין בכל השמנים כו' ובעטרן ובנפט משמע דעטרן עדיף מנפט ונקטינהו בדרך לא זו אף זו ולתוס' קשה גבי בא למדוד נפט טפי הו"ל למימר למדוד עטרן: