אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה מדליקין › דף כד:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה מדליקין · דף כד:

דף כד.

בגמ' ולית הלכתא כו' אלא כהא כו' יוה"כ בשבת מזכיר שבת בנעילה כו'. קצת קשה לי מנ"ל לדחות חנוכה ליו"כ שחל בשבת דלכאורה נראה דעיקר הפלוגתא אם צריך להזכיר של חנוכה במוספין הוא משום די"ל דהתקנה לא הי' אלא בתפילות הקבועים בחנוכה עצמו. א"כ י"ל דדוקא בחנוכה הואיל ומסקינן דבבהמ"ז א"צ להזכיר א"כ לא הי' התקנה אלא בתפלה דחוב היא כמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מאי להזכיר שפיר י"ל כנ"ל. אבל בשבת דגם בבהמ"ז מזכיר אע"ג דרשות הוא אם אוכל יותר מג' סעודות וכן כל מידי דאורייתא יו"ט ור"ח מזכירין בבהמ"ז להכי שייך שפיר יום הוא שנתחייב בד' תפלות. וכן נראה נמי אי מוסיף לעצמו תפלת נדבה בחוה"מ צריך להזכיר של יום. [ועמ"ש בסמוך להסתפק בזה] משא"כ חנוכה בבבהמ"ז א"צ להזכיר כנ"ל, לכן נראה לפרש דמשום דמסיק לעיל ראי' והוכחה למ"ד אינו מזכיר ממימרא דרב במפטיר כו' ואהא שפיר מייתי לדחות מהך דהכא דתרוייהו בחיוב דאורייתא, וממילא. כיון דלית הלכתא כרב גם בחנוכה לית לן לפלוגי אמ"ד מזכיר הואיל דהראי' נדחה ונפל עוזר:

שם בגמ' יו"ט שחל בשבת כו' אין ש"ץ יורד ערבית ביו"ט. ולכאורה למה באמת לא התקינו גם ביו"ט לומר כעין שבע. למ"ש רש"י דבחול לא תקינו משום שהיו עסוקין במלאכתן כו' מתפללין בבתיהן א"כ ביו"ט מסתמא באו לבהכנ"ס ולמה לא תיקנו. וי"ל דדוקא בשבת דמקדימין לקבל את השבת הי' רוב ציבור מוזהרין לבוא ומיעט שמאחרין ושפיר יש חשש סכנה. אבל ביו"ט אין מקדימין לבוא ומשחשיכה שוב כולם באו. אכן בתוס' בתענית (ב':) הביאו בשם הירושלמי דביו"ט בערבית לית כל עמא תמן. וע"ש ברא"ש דביו"ט אחרון הכל באים בערב הואיל שאין עושין מלאכה בחוה"מ ע"ש:

שם בגמ' הכי השתא התם בדין הוא כו' אבל הכא יום הוא שנתחייב בד' תפלות. נסתפקתי בתפלת נדבה בר"ח אי חייבין להזכיר מעין המאורע. דלכאורה נראה מלשון הגמ' יום הוא שנתחייב בד' תפלות וגם בזה פליגי א"כ משמע בנדבה דליכא חיוב ביום א"צ להזכיר. ולפ"ז נ"מ נמי בשכח להתפלל ער"ח דמתפלל ערבית שנים מ"מ א"צ להזכיר יעלה ויבא. ואע"ג דמצינו בגמ' בברכות (כ"ו:) בע"ש אי שכח מתפלל ערבית שניהם של שבת. נראה דשאני התם דכל הנוסח תפלה דחול בטלו חכמים בשבת. משא"כ בר"ח דמתפלל בכל יומא אלא דחייב להזכיר מעין המאורע שפיר י"ל דבתשלומין א"צ תדע דהכי הוא דאל"ה אמאי לא מייתי הגמ' הכא למיפשט דאמרינן יום הוא כו' מהאי ברייתא דברכות הנ"ל בטעה ע"ש מתפלל של שבת שתים ע"ש אח"ז מצאתי להקת אחרונים בזה עי' בב"י (סי' ק"ח) בשם הכל בו מבואר כמ"ש. והט"ז שם תמה ע"ז והגי' בדברי הכל בו. והדרישה (בסי' תכ"ב) כ' הגם שהדברים תמוהים מ"מ אין לחלוק על הגדולים ע"ש. ולדעתי דברי הכל בו פשוטים וברורים מסוגיא דהכא. ואפשר דר"מ וסעייתו מודין עכ"פ בתפלא נדבה ממש:

בתוס' ד"ה ולית כו' פי' בקונטרס כו' ואומר ר"י דלא הי' לו למנות דר"ג כו'. וקשה לי לפמ"ש תוס' בעצמם לעיל ד"ה אלא דחדא מכלל חברתה איתמר א"כ לא אמר רב אלא הא דיו"ט במנחה. ודין זה נדחה מפני מימרא דריב"ל ממילא אין לנו להוציא דין חדש מלבנו. א"כ א"ש דברי רש"י בפשיטות:

בד"ה לפי כו' וא"ת היכי ילפינן תרומה מקדשים כו' לפי שיש מצוה בשריפתה מגרע גרע. וי"ל דאין הכי נמי דגרע כיון דכתיב הוא לבדו משמע דדוקא לצורך אוכל נפש לבדו מותר. אבל כשיש בו עוד דבר אחר שלא לצורך אוכל נפש אסור. [וגם לרבא דמלבדו ממעט שריפת קדשים. י"ל ג"כ דממעט שריפת תרומה כמ"ש הפנ"י דמלבדו ממעט נמי מילה משום דלבדו משמע למעט כל מילי]:

בא"ד ולמ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט כו'. י"ל דנדרים ונדבות שאני דיליף מקרא דכתיב לה' כל דלה' כדאי' בביצה (י"ט.) להתיר עולת ראי' מה"ט. וה"ה דנוכל לרבות נדרים ונדבות כמ"ש רש"י שם (כ':) ד"ה לא תימא ע"ש. וכן מבואר בתוס' בפסחים (ה'.) ד"ה וכתיב כמ"ש הגרע"ק בדבריהם] ומהתם לא ידעינן אלא צורך גבוה להקרבה אבל לא צורך מצוה. אכן התוס' לשיטתם אזלי בסמוך בד"ה ולא דנדרים ונדבות לא חשיבי צורך גבוה כיון שאינם חובה]:

בא"ד והכי מפרש ר"י כו' גזרו תרומה אטו קדשים. אין מובן מהיכי תיתי יטעו בני אדם להתיר בקדשים דכו"ע ידעו דמה שיש צורך לאדם מותר ביו"ט ומה שאין צורך אסור. ובפרט מה שהקשו אח"כ מאי אריא אטו קדשים נגזר משום תרומה שלא לצורך. תמוה דלמא יטעו להתיר שלא שלא לצורך. [ודברי המהרש"א ג"כ אינם מובנים]:

בא"ד וא"ת מאי אריא אטו קדשים כו'. הקשה הנ' רעק"א ז"ל הא בתרומה גם בלא לצורך ליכא איסור תורה משום הואיל ומקלעי אורחים כו' והוי גזירה לגזירה ע""ש. ולפע"ד נראה דלא שייך הכא הואיל כיון דסוף סוף במה שדולק עכשו קודם שבאו האורחים **לכאורה לפי"ז קשה היכי מדליקין נר מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין כיון דהיתר ע"ת אינו מועיל אלא בצירוף הואיל כדאי' בפסחים (מ"ו:) א"כ בהדלקת נר דליכא הואיל כנ"ל גם ע"ת לא מהני. וצ"ל כדע' הב"י (סי' תקכ"ז) להרי"ף והרמב"ם דלהדלקת הנר א"צ ע"ת. אכן למ"ש המג"א שם (ס"ק י"ח) לחלוק על הב"י דבלא ע"ת גם הדלקה אסור. ע"כ צ"ל דגם בזה אמרי' הואיל שוב קשה כנ"ל. אך י"ל דהא דאיכא איסור במה שהי' דולק קודם שבאו האורחים אע"ג דאחרי שבאו הוי לצורך הוא משום שהי' יכול להדליק אח"כ. כמו בעיסה חצי' ש"נ בביצה (כ"א.) דאסור לאפותה ביו"ט אע"ג דחלק ישראל הוי לצורך משום דאפשר למיפלגה בלישה ע"ש. משא"כ כאן דאח"כ כשיגיע זמן תוספות שבת לא יוכל להדליק שוב אין איסור במה שמדליק מקודם כיון שיהי' אח"כ צורך בשביל האורחים. וא"כ שפיר י"ל הואיל ולהכי מהני בי' ע"ת:** יש איסור תרומה. ול"ד לאופה מיו"ט לחול דכשיבואו אורחים הוי אפי' זו בהיתר. וכן בכתישה דחזי לכסות דם צפור וכשישחוט אח"כ צפור איגלאי מילתא דחפירה זו לצורך הוי. משא"כ במבעיר מה שדולק עתה הוא בוודאי שלא לצורך כנ"ל. גם י"ל דמשכחת שלא לצורך בשורפו ביום דלאו הנאה הוא לכו"ע דשרגא בטיהרא מה מהני וליכא למימר הואיל ומקלעי אורחים:

בד"ה בקר שני וא"ת כו' וי"ל הא דאין שורפין בלילה משום דהקפיד הכתוב כו'. אין להקשות להיפוך למה לי התם קרא דאין שורפין בלילה תיפוק לי' מהכא מדצוה הכתוב להמתין עד בקר שני ולא לשרוף בלילה משום די"ל דאי לאו קרא דהתם דאין שורפין קדשים בלילה הו"א דקרא דהכא גזירת הכתוב הוא לשרוף בבוקר שני כמו שהקשו התוס' כאן. רק כיון. דידעינן דאין שורפין בלילה מהיכי תיתי נאמר דגזה"כ. הוא. ושפיר יליף דאין שורפין ביו"ט:

בד"ה ולא מילה כו' וקשה לר"י דבפ"ק דביצה כו' ולע"ד י"ל דאע"ג דכולהו ס"ל דיו"ט עשה ול"ת היא מ"מ הוי קשיא להו דנותר דמצותו בשריפה הוי כמו עיקר הקרבן דדוחה שבת כן הנותר מהקרבן פסח אע"ג דלא הוי אלא עשה מ"מ חזר דינו לעיקר הקרבן דדוחה שבת ויו"ט אע"ג דלא הוי נמי אלא עשה. ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפמ"ש לעיל סוף פ"ק דדרשא דכל מושבותיכם אתי למשרי כל הבערה בבית המקדש ודוקא עולת חול ממעטינן מקרא דעולת שבת. אבל לולי מיעוט יש להתיר הכל אפי' אי הוי עשה גרידא. ולכך הוצרך רבא לההיא קרא. ורב אשי חולק ע"ז וס"ל דגם בכה"ג עשה בלבד ל"ד עשה ול"ת אלא במקום דכ' במועדו. והא דאמרינן במנחות (ע"ב) דאי לאו משום דחביבה מצוה בשעתה גם הקטרת אברים לא הי' דוחה שבת הוא לבתר דכתי' לבדו למעט שריפת נותר. או דאתי כר"א דהכא דבלאו קרא נמי לא דחי אלא היכא דכתיב במועדו ומשום דא"א לעשות אחר שבת]:

גם י"ל דאע"ג דרבא נמי סבר דיו"ט עשה ול"ת הוא. מ"מ אי לאו קרא דלבדו הוי סבר דעשה דוחה ל"ת ועשה. [כמ"ש התוס' ביבמות (ה'. ד"ה שכן) דהומ"ל מכהן ונזיר ומילה דעשה דוחה ל"ת ועשה]. ובעלמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נמי מהכא יליף. עוד י"ל דרבא סובר דכי קאי העשה דוקא בהנך מלאכות דלא משכחת בהו היתר לצורך אוכל נפש אבל הכא גבי הבערה דהותרה לצורך אוכל נפש ע"ז לא קאי עשה דשבתון. דאינו מצוה עלי' לשבות ממנה דהא לצורך אוכל נפש מותר בה ולהכי צריך קרא דלבדו:

ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בדיבור הקודם היכי יליף מקרא דעולת שבת בשבתו הא צריך קרא לשבת ומנ"ל למילף ליו"ט. ולפ"ז א"ש דבשבת לא צריך קרא כיון דלא הותר לצורך אוכל נפש מודה דקאי עשה אכולהו מלאכות וממילא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואם אינו ענין לשבת תנהו ענין ליו"ט. דאע"ג דהוי ל"ת גרידא לא דחי כמ"ש התוס' בסמוך משום דיכול לעשות לאחר יו"ט. וכן פי' רש"י טעמא דלא דחי מילה שלא בזמנה משום דיכול למול לאחר יו"ט. אבל קשה דכל רגע שאינו נימול עובר בעשה (כמ"ש המג"א (סי' רמ"ט ס"ק ה') דאסור להניחו ערל. וכן הוכיח (בסי' תקס"ח סק"י) מדברי התוס' במו"ק ע"ש. אכן מדברי המג"א (ס' תמ"ד ס"ק י"א) לא משמע כן כמ"ש במחה"ש שם]:

בא"ד ור"י מפרש דאתיא בק"ו מנדרים ונדבות כו' וקסבר רבא דקרבין ביו"ט. קשה היכי יליף מנדרים ונדבות דהתם הטעם משום דאיכא **כמבואר בתוס' ד"ה לפי ובביצה בתוס' (כ'. ד"ה נדרים) ע"ש. אבל בתוס' שם (י"ב) משמע נונ"ד קרבין ביו"ט טולה נמי קרבה וכ"מ ברשב"א שם. וי"ל דהתוס' כאן ס"ל הכי. אכן כאן בחי' הרשב"א הקשה ע"ד התוס' דהכא כנ"ל וקשיא דידי' אדידי':** נמי צורך אוכל נפש דהא עולת נדבה דליכא מינה לבעלים כלל כו"ע מודו דאסור רק בשלמים כיון דאיכא חלק לבעלים מותר משא"כ כאן במילה דליכא צורך אדם כלל. וגם מ"ש דרבא סבר נו"נ קרבין ביו"ט לא משמע הכי בביצה (כ':) דפליג התם רבא עם רבה בר"ה בעבר ושחט מאי. משמע דלכחיל' לא ישחוט:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה