אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה מדליקין › דף כד.

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה מדליקין · דף כד.

דף כג:

בגמ' תניא כוותי' דר"ח. ותמוה טובא כמ"ש התוס' מאי ראי' לדר"ח. ולולי דמסתפינא אמינא דבאמת לרבה כל הפתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין ביו"ט משום גזירה כדהקשו התוס' לעיל. וא"י מנ"ל בפשיטות לתוס' דרבה לא ס"ל הכי. ומ"ש תוס' לעיל להוכיח מדתנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משמע דבשאר שמנים מדליקין. י"ל דכוונת המשנה לקמן ביו"ט ממש שכבר הוא לילה ובזה לא שייך לגזור אטו שבת (כיון דאסור אז להדליק לגמרי גם בשמנים טובים. אך לפמ"ש התוס' דגם בחלה גזרו אטו שמן והתם מיירי ביו"ט ע"כ מוכח דגם ביו"ט גופי' גזרו]. אבל להדליק מבעו"י לצורך הלילה י"ל דגזרינן יו"ט אטו שבת. ולהכי מייתי שפיר ת"כ דר"ח דכל הפסולים לשבת כשרין ליו"ט והיינו דלא כרבה כנ"ל:

ולכאורה יש להבין למה באמת מדליקין ביו"ט למצות יו"ט הא ביו"ט מסתמא כבתה זקוק לה וליתסר כמו בחנוכה משום שמא יפשע ולא יתקן]. ושמעתי מתרצין דכיון דכדי להשתמש בה מדליק לא שייך שיפשע או ישכח לתקן. ואינו נראה בעיני תי' זה. דהא ודאי מצות הדלקת נר ביו"ט הוא להיות מוכן לו הנר כדי שיוכל להשתמש בו בעת הצורך ולא יצטרך לטרוח אז להדליק לו נר. דהא מברכין להדליק נר יו"ט והמצוה הוא להכין לו נר. ואם יכבה ולא ידליק שנית הוא מבטל מצות נר יו"ט. ע"כ נלפע"ד דפי' מדליקין ביו"ט דרשאי להדליק ואה"נ דלצורך מצות נר של יו"ט אינו יוצא בפתילות ושמנים שאסרו חכמים בשבת כנ"ל. ותמהני על הרמב"ם ובעלי השו"ע שהשמיטו זאת הברייתא דהוא רבותא גדולה כדכתיבנא:

שם בגמ' איבעיא להו כו' מדרבנן לא מדכרינן או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן. משמע להדיא דאי לאו פרסומי ניסא לא הוי מיבעיא להו כלל דכיון דמדרבנן הוא לא מדכרינן. וקשיא מכאן למ"ש ברמ"א באו"ח (סי' תקנ"ז) והוא ממהרי"ל דהאוכל בט' באב יאמר נחם כו' בבהמ"ז. וצריכין לומר דס"ל כיון דגם הכא פשטינן דא"צ להזכיר ואפ"ה המנהג להזכיר אע"ג דהוא רשות ממילא מנהג זה שייך גם בט' באב וגם בלא טעמא דפרסומי ניסא הי' הדין אי בעי להזכיר מזכיר. או דס"ל דחומרא דט"ב חמור כמו פרסומי ניסא. והא דקתני בברייתא דבתענית אין הזכרה בבהמ"ז לא קאי אט' באב כמו דלא פשיט משם אחנוכה כמ"ש התוס' ד"ה דתני די"ל תענית דוקא אבל לא חנוכה ופורים א"כ ה"ה ט' באב אינו בכלל זה:

שם בגמ' אמר רבא כו' ואם בא להזכיר כו'. משמע מכאן דאינו הפסקה בבהמ"ז אע"ג דאינו מחויב וכדעת הב"י באו"ח ה' מגילה (סי' תרצ"ג (דאין איסור לומר עה"נ בשושן פורים] ע"ש. ולדעת הד"מ ושאר אחרונים שם צ"ל דדוקא הכא אמרו אם בא להזכיר כו' אבל דברי ב"י נראה עיקר:

בתוס' ד"ה גזירה וקשה לרשב"א כו' והא חזיא להסיק תחת תבשילו כו'. עמ"ש בתוס' רעק"א הא להרשב"א לשיטתי' לק"מ די"ל דס"ל לרבה ג"כ דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט כמ"ש התוס' בדיבור הקודם. אלא דאי אפשר לפרש כן במתני' דמה שייך למתני הכא איסור יו"ט. א"כ לא קשה מהא דביצה כיון דמודה רבה דאין שורפין תרומה טמא ביו"ט. וי"ל דהרשב"א נמי סבר דלרבה שורפין תרומה ביו"ט. ולעיל קאי לתרץ קושי' התוס' אהא דמקשה אביי אלא מעתה ביו"ט לשתרי הא אביי סבר דא"ש תרומה ביו"ט כדאמר לקמן מדכתי' עו"ש כו' וע"ז מפרש דאביי הוכיח דרבה סבר דשורפין תרומה ביו"ט. דאל"ה מה שייך למיתני הכא א"מ בשמן שריפה ביו"ט דהתם משום יו"ט והכא משום שבת הוא. אלא ע"כ דמתני' נמי משום גזירה אטו שבת ולעולם שורפין ת"ט ביו"ט ושפיר מקשה מהא דביצה. ועיקר קושי' התוס' י"ל דהתם מעיקרא לא הי' עומד להסקה רק כשנטמא מסיקין בו. הו"ל נולד כמו שברי כלים דאסור להסיק בהם:

בד"ה מהו להזכיר כו' בתפלה פשיטא לי' כו'. ופשוט נראה דודאי הודאה שקבעו חכמים עכ"פ באיזו מקום ודאי יותר סברא לתקן בתפלה הקבוע. דהא בהמ"ז אינו חוב ואי לא אכיל לא מברך. [אע"ג דאסור להתענות בחנוכה מ"מ אינו מחויב לאכול פת. כעין מ"ש התוס' בברכות (מ"ט:) גבי ר"ח] לכן בתפלה ודאי תיקנו והספק היא אם תקנת הודאה הי' גם בבהמ"ז או בתפלה דוקא:

בד"ה דתני כו' מהכא לא הוי בעי למיפשט לעיל דאינו מזכיר חנוכה בבהמ"ז כו' לכאורה קשה מ"ט לא תני לה באמת בהברייתא בהני הנך דאין מזכירין למאי דמסיק לעיל דאינו מזכיר. וצ"ל משום דבחנוכה אם רצה להזכיר מזכיר נמצא דלא דמי לתעניות ומעמדות דאין רשאי להזכיר. [דבבהמ"ז אין שייך להזכיר התענית ול"ד למ"ש לעיל להתיר להזכיר הנס בשושן פורים]:

בד"ה תעניות כו' וקשה לר"י א"כ האיך לוה אדם תעניתו ופורע כו'. ונראה ליישב דלוה ופורע שאני כיון דבאמת פורע אותו תענית לא הוי שקרן דהתענית שקיבל עליו פורע. וכיון דיש לו רשות ללות שפיר קיים תנאו ולא הוי שקרן. אבל בתענית צבור אם יהי' אנוס יאכל ולא ישלם תענית. אחר נקרא שקרן ולכן אינו אומר תפלת תענית. גם י"ל דהא דלוה תעניתו הוא דוקא קודם שהתפלל שחרית ובערבית לא הזכיר. ומה שהקשו מהא דאמרי' לעיל לוזיף מר וליפרע והתם כבר התפלל ומסתמא הזכיר בתפלה. י"ל דהתם הי' בשבת והוי ס"ל דמחמת תשובה מותר להתענות בשבת כמ"ש בב"י (סי' רפ"ח בשם הכל בו) ובשבת א"צ להזכיר תענית בתפלה. ובהכי מדויק לעיל מה דהשיב להם רס"ח אר"י בו ביום ואפי' בשבת ע"ש משום שהי' המעשה בשבת]:

ועי' ברא"ש שהקשה ג"כ ע"ד הגאונים מהא דאר"ה יחיד שקיבל עליו תענית אע"פ שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית אלמא דמזכירין גם בערבית ומכ"ש בשחרית וי"ל דגם ר"ה לא אמר שמתפלל תפלת תענית אלא דמנחה. ומה שאמר אע"פ שאוכל ושותה כל הלילה היינו דלא נימא דדוקא היכא שהתענה יום ולילה הוי תענית להזכיר בתפלה ולא כשאכל בלילה. קמ"ל ר"ה דאפי' אכל בלילה הוי תענית ומזכיר במנחה. גם הא דתניא ערבית שחרית ומנחה כו' ואומר מעין המאורע בשומע תפלה. י"ל לפמ"ש הגאונים הטעם שאין מזכירין אלא במנחה משום שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו שהרי לא התענה. דמה שלא אכל איזה שעות לא מיקרי שרוי בתענית. ולפ"ז היכי שמתענה ב' ימים ביחד ביום השני צריך להזכיר גם בערבית ושחרית דאפי' אם יאכל אח"כ מ"מ עכשיו הוא שרוי בתענית כיון כבר התענה שיעור תענית. (ול"ד ללילה שאחר התענית ואינו מזכיר משום דהוא גריר בתר יום המחרת שאינו יום תענית משא"כ כאן דגם למחר הוא מחויב להתענות]. וא"כ י"ל דהכא מיירי בכה"ג. דכבר התענה אתמול ולא בא אלא להשמיענו דאיכא הזכרה בתפלה:

בד"ה אלא כו' תימא תרתי מילתא דרב למה לי. ולפע"ד נראה דאיכא סברא איפכא ג"כ דבמנחה הואיל ואין קורין כלל של יו"ט אלא דשבת לכך אין צריך להזכיר של יו"ט. אבל בשבת ור"ח דקורין גם בדר"ח אפשר דמזכירין נמי דר"ח בהפטורה להכי איצטריך תרוייהו כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה