אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה מדליקין › דף כב:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה מדליקין · דף כב:

דף כב.

בגמ' סלע של מע"ש כו' הא תהוי תיובתא. צ"ע מה ראי' ממעשר שני דקודש הוא לנ"ח דאין בו קדושה. וכמו הרצאת מעות דמותר לשמואל לעיל משום דלא הוי ביזוי כל כך הכי נמי מתיר שמואל כאן ע"י קינסא מהאי טעמא. אע"ג דלהדליק קינסא של חול בפ"ע מודה שמואל דאסור וס"ל נמי ביזוי מצוה אסור. וע"כ דכה"ג לאו ביזוי הוא. ואעפ"כ אמר שמואל לעיל וכי נר קדושה יש בו אלמא אי הוי בי' קדושה הוי ניחא לי' דאסור א"כ מעשר שני דקודש הוא שפיר אסור כל ביזוי. הגם דיש לומר דהתם הכוונה וכי קדושה דשייך בי' מעילה. ולאפוקי ממ"ד דעשאוהו כמנורה. דמראה דהקדש (נהי דאין בו מעילה] איסורא אית בי'. וא"כ במעשר נהי דקודש הוא מ"מ לענין מעילה לא הוי קודש. מ"מ מנ"ל להגמ' הכי דלמא מצוה דקדושה חמיר טפי. וקצת י"ל קושית הגמ' משום דרב ושמואל מנר לנר אמרו א"כ מ"ד מטעם ביזוי פשיטא לי' דע"י קינסא נקרא מנר לנר. א"כ משמע דלית לי' שום חילוק בין ע"י קינסא או מנר לנר ממש ואהא מקשה דהכא לחלל עליו מעשר שני אסור. משמע הא לשקול מע"ש ממש שרי א"כ יש חילוק בינייהו:

עוד נלע"ד דהא צ"ל טעמא דשמואל ולתרץ הא דמתקיף ר' יוסף מדם. וגם בל"ז איך בנ"ח אין בו קדושה הא מברכין אשר קדשנו במצותו ע"כ כל מצוה יש בה קדושה. ולכך נראה שבהאור היינו האש עצמו יש קדושה. אבל מה שמאיר זה אין בו קדושה ואם הנר עצמו הי' קודש הי' הכל קודש ואסור ליהנות לאורה אבל כיון דהוי רק מצוה. והמצוה אינו מה שמאיר רק הנחת האש על הנר ולכך להרצות מעות וכדומה מותר. אבל בדם נהי דג"כ הדם אין בו קדושה אבל הכיסוי שהוא המצוה יש בה קדושה ולכך אסור לכסות ברגל כנ"ל. וא"כ גם הביזוי שמדליק מנר עצמו אם הי' מעט ביזוי שפיר הא בזה יש ג"כ קדושה ופריך שפיר ממע"ש כנלע"ד נכון בס"ד. גם קשה לי מאי מצוה איכא לחלל מע"ש. ונהי דאחר שיתחלל יהי' על הדינר קדושה ומצוה מ"מ בזה החילול אין מצוה [אע"ג דצריך לברך אקב"ו על חילול מע"ש כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' מע"ש ה"ג) מ"מ לא הוי מצוה דרמי עלי' אלא דאם רוצה להתיר את הפירות של מע"ש צריך לחללן כמו ברכת השחיטה וכדומה. א"כ אין להתיר לשקול כנגד המע"ש משום מצות חילול כיון דאינו מחויב לחלל לא ישקול ולא יחלל] משא"כ הכא הדלקת נר השני מצוה הוא (דרמי עלי' חיובא שפיר יש להתיר אפי' בקינסא:

שם בגמ' אמר רבה גזירה כו' לשון גזירה [ולא אמר שמא לא יכוין כו'] אפשר ליישב דאפי' בדעתו לחלל על הדינרין בכל אופן ואינו שוקל אלא כדי לידע כמה פירות יחלל. מ"מ גזרו לאסור משום דלפעמים ישקול לידע אם יחלל או לא יחלל. והרמב"ם (פ"ג ממעשר שני) יש לו פי' אחר בסוגיא זו. ולדבריו אין מובן לשון אפי' לחלל מעשר שני ע"ש. וצ"ל לפירושו דתרתי מילי תני דלא ישקול משום ביזוי. ואפי' לחלל דליכא ביזוי אסור מטעם אחר. ולפירושו אין ראי' מכאן למ"ש הפוס' להוכיח מהא דרבה דאם יש רוח שאינו מצוי' שיוכל להיות שתכבה הקינסא קודם שיקיים המצוה אין מדליקין מנר לנר ע"ש בשו"ע (סי' תרע"ד) ובל"ז ג"כ י"ל דהא שמואל ס"ל כר"ש בגרירה ומבואר בפסחים (כ"ה:) דלר"ש ה"ה בכל איסורים דשא"מ מותר א"כ קשה הכא הא אינו מכוין לביזוי. אך ז"א דהא פסיק רישא היא משו"ה אסור. א"כ בכה"ג דאיכא ספק שמא לא יכוין משקלותיו שוב אינו פס"ר ומותר משום דבר שאינו מתכוין אולם שוב מ"מ ל"ק אדשמואל דהא י"ל דהך ברייתא דמע"ש אתיא כר"י דס"ל דשא"מ אסור א"כ לדידן דקיי"ל כר"ש שפיר בכל גווני מותר להדליק כנ"ל ודוק ויש לדחות:

שם בגמ' ממנה הי' מדליק יבם הי' מסיים. פירש"י הי' מדליק מנר מערב החדש שהודלק מן הישנה מזה הי' מדליק הנשארים ונראה שפי' כן משום דמוכח מלישנא דרב דרצה להגדיל הנס בזה שהדליקה קודם כולם. ואעפ"כ הי' מסיים ההטבה אחר כולן דאי לאו הכי למה אמר רב הכי. לא הו"ל למימר אלא ממנה הי' מדליק בלבד או ובה הי' מסיים בלבד לפי' התוס'. ובהכי מיושב מה דקשה למה שביק הגמ' המשנה (דפ"ו דתמיד) שהביא רש"י דמניח מערבי דולק שממנה מדליק המנורה בין הערבים. דמכאן מוכח דמדליקין מנר לנר. ושביק משנה ומקשה ממימרא דרב. ולמ"ש ניחא דמהמשנה אין להוכיח כיון דאפשר לפרש דמפתילה הישנה שהוציאו כבר מהמנורה הי' מדליק דכבר נגמר מצותה כמו שהקשו התוס'. להכי מייתי מדרב דממנה מדליק מהחדשה כנ"ל. מיהו התוס' פי' ממנה מדליק מהישנה קודם שהוציא הפתילה מהמנורה ובה הי' מסיים ההדלקה. ונראה דפי' כן משום דלפירש"י דהי' מסיים ההטבה. הטבה מאן דכר שמה הכא בדרב. והגם דלפי' התוס' קצת קשה דלמה מסיק ובה הי' מסיים דהא ממילא ידעינן דהכי הוה. לכן נראה דאדרבה להכי קאמר הכי כי היכי דנדע דממנה הי' מדליק היא הישינה דהחדשה הוי מדליק באחרונה כיון דבה הי' מסיים. ובזה מיושב ג"כ הא דלא מייתי הגמ' משנה דתמיד. משום דבמתני' דהתם יש לפרש דהוציא הפתילה מהמנורה ובה הי' מדליק. אבל הכא דממנה הי' מדליק היינו בעודה במנורה דמה"ט בה הי' מסיים ההדלקה. ומ"ש התוס' דלא הי' אפשר להוציאה אין הפי' שהסברא מכרעת כן. אלא דמוכח כן מקושית הגמ' שלא היו עושין כמו שפי' רש"י ומסתמא הטעם משום דלא הי' אפשר:

שם בגמ' קשיא בין למ"ד כו'. לכאורה קשה הא אש מנורה צריך להיות מאש תמיד שעל המזבח כדילפינן מקרא וכמ"ש רש"י בשם המשנה דתמיד מצאו שכבה מדליקו ממזבח העולה. א"כ מאי נ"מ אי לא נדליק זה מזה אלא ממזבח העולה ג"כ יהי' אכחושי או ביזוי. וא"כ אין ללמוד מהתם כיון דלא אפשר באופן אחר. ולפרש"י דאפשר להוציא הפתילה הישינה מהמנורה י"ל דקושית הגמ' הכי היא שהי' להם לעשות כן. אבל למ"ש התוס' שאי אפשר לעשות כן ושוב ע"כ יהי' צריכים להדליק ממזבח העולה. א"כ מה לי מצוה זו דמנורה או מצוה דאש תוקד על המזבח. ואפשר דמ"מ כיון דהא גלי קרא שידליקו מאש מזבח אין לנו ללמוד מזה להדליק נר מנר דמנורה דשאני אש מזבח דמצותו בכך. ואפשר דהא דמסיק דאפי' בפתילות ארוכות קשיא למ"ד אכחושי ולא מסיק בתיובתא. משום די"ל דדוקא אם מדליק ע"י קינסא כיון דתרוייהו שוין שפיר מותיב ר"ש דמוטב להדליק ממזבח דגלי קרא ולא נר מנר. אבל בפתילות ארוכות דליכא אלא משום אכחושי כיון דאם ידליק ממזבח יהי' ע"כ ע"י קינסא יהי' גם ביזוי משו"ה א"ש טפי להדליק זה מזה. מיהו יותר נראה דלהכי מסיק בקושיא בלבד. משום די"ל דבמנורה המצוה כך הי' להדליק מנר מערבי כל הנרות:

ולכאורה יל"ד הא דקאמר בין למ"ד כו' ובין למ"ד כו' הא למ"ד משום ביזוי לא קשה אלא לרב ולמ"ד משום אכחושי קשיא נמי לשמואל] ואין הקושיות דומין. וצריכין לדחוק ולומר דמ"מ קשיא לתרוייהו אמנם למ"ש לעיל טעמא דשמואל הואיל ונר אין בו קדושה ומאי דמקשינן ממעשר י"ל משום דגם במעשר אין בו קדושה א"כ במנורה דודאי יש בה קדושה שפיר מקשה גם לשמואל דכיון דאמר וכי נר קדושה יש בה משמע דהיכי דאיכא קדושה מודה שמואל לרב דאסור משום ביזוי ג"כ]:

שם בגמ' סוף סוף למ"ד משום אכחושי מצוה קשיא לכאורה יש לחלק דבמנורה כיון דשבעה נרותי' מעכבין זא"ז כדאי' במנחות (כ"ח.) הו"ל כמצוה אחת לכך מותר להדליק זה מזה יותר מבחנוכה, ואולי יש להוכיח מזה כמו ששמעתי מפי מו"ז ז"ל להסתפק דאע"ג דקני מנורה מעכבין מ"מ הדלקתן י"ל שאין מעכבין:

שם בגמ' אר"ה כו' אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר. פירש"י כדאשכחן במנורה. משמע דבמנורה נמי טעמא משום דהדלקה ע"מ. ואינו מובן דבמנורה דכתיב בה תמיד וגם אי כבתה זקוק לה כמבואר במנחות (פ"ח:) נר שכבתה כו' ע"ש] פשיטא דהנחה ע"מ. ולכאורה נראה דהא דפליגי לעיל אי אסור להשתמש לאורה נמי תליא בהא דאי הדלקה ע"מ מותר להשתמש דכבר איתעבידא מצותו. ואי הנחה ע"מ אסור להשתמש לאורה:

שם בגמ' דאיבעיא להו הע"מ כו' ת"ש כו'. לכאורה הי' נראה דוודאי ידעי דבעינן תרוייהו הדלקה והנחה אלא דמבעיא להו אי עיקר המצוה נעשה ע"י מעשה דהדלקה או ע"י מעשה דהנחה. ולכך דייקו מהא דא"ר הי' תפוס נ"ח ועומד דאיירי שהדליקה במקומה ואח"כ תפסו ועמד עד שכבתה. ואי הנחה ע"מ בעינן שיהי' במקום חיובא וע"י בר חיובא (ולשם חיובא) אבל אי הדלקה ע"מ סגיא שיהי' הנחה באיזה מקום שהוא. וע"ז משני דכיון דהרואה אומר לצרכו כו' אינו הנחה כלל ולכך מיפסיל. וכן י"ל בפשיטותא דהדליקה בפנים כו'. אכן קצת נראה מלשון הגמ' דמפרשי בהא דהדליקה בפנים והוציאה לחוץ משום דהדלקה במקומו בעינן ומעיקרא בהא דתפוס נ"ח מקצר הגמ' משמע דאי הדלקה ע"מ א"צ הנחה כלל. וכן הוא משמעות הפוסקים ולפ"ז צ"ל דהא דמשני הרואה כו' היינו דמה שתפוס בו אח"כ מגרע למפרע מעשה הדלקה, אך לשון הגמ' לצורכו הוא דנקט לה קשה קצת דהו"ל למימר לצרכו הדליקה:

שם בגמ' ת"ש כו' הדלקה במקומו בעינן. קשה מנ"ל להש"ס דיהי' פסול בדיעבד בהדליק בפנים לולי הטעם דהרואה אומר כו'. דהא חזינן דבשעת סכנה מניחה ע"ש א"כ נראה דדוקא לכתחילה מצותו מבחוץ אבל לא לעיכובא ואע"ג דהדלקה ע"מ אמאי פסול. ובאמת מלשון הברייתא לעיל מצוה להניחה ע"פ ביתו מבחוץ משמע דגם אם הדליקה קודם שהניחה בפתח יצא. ולכן הי' נראה באמת דלמסקנא טעם הפסול אינו משום שלא הי' הדלקה במקומו ודוקא לסברת המקשה דלא ידע טעמא דהרואה כו' הי' מוכרח לומר כן דבעינן הדלקה במקומו ושעת הסכנה שאני ולכך במסקנא א"ש הא דקתני מצוה להניחה כיון דאינו עיכוב בדיעבד אי לא הי' הדלקה במקומו דהוא רק למצוה כנ"ל ובהכי מיושב מה דנקטו הפוסקים טעם זה דהרואה אומר כו' [וכמ"ש הב"ח (סי' תרע"ה) בישוב דברי הטור ע"ש]. שוב ראיתי לפע"ד דיש ליישב בזה דברי הרמ"א (סי' רס"ג סעי' י') שהביא בד"מ ובהג"ה שם דאסור לשנות הנרות ממקום הדלקתן ושכן הוכיח המרדכי מהך דהכא דהדלקה במקומו בעינן ע"ש ולכאורה דבריו תמוהין דהכא לא פסלינן אלא כשהדליק במקום שאינו ראוי לנ"ח. וגם המג"א נדחק שם לפרש דאיירי במקום שאינו כשר לנר שבת. אבל באמת לשון האגודה משמע כהבנת רמ"א. ע"כ נראה דקשיא להו כנ"ל מנ"ל להגמ' דמקום הפתח מעכב בדיעבד ולכך מפרשין הדלקה במקומו בעינן הפי' דכיון דהדלקה ע"מ ואעפ"כ בעינן שיעור חצי שעה לפירסום לכך א"י לשנות ממקום הדלקתן דאם משנה מקומו נפסק המצוה של הדלקה ובשלמא אי הנחה מצוה בפ"ע לא איכפת לן אבל כיון דהדלקה עושה כל המצוה הדלקה במקום שיניחנו בעינן כנ"ל. ולכך הוכיחו מכאן על נר שבת ג"כ דאסור לשנותם ממקום למקום כיון דהדלקה ע"מ כנ"ל והא דנקט רבא הדליקה בפנים לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט:

בתוס' ד"ה ד"ה מאי הוי עלה. תימה כו' וצ"ל דאינו תופס דברי רבה עיקר כו' ונ"ל הטעם משום דרב אדא בר אהבה חולק ארבה כיון דס"ל דגם שמואל מודה בקינסא דאסור ופליגי באכחושי א"כ הי' לו סברא פשוטה דבקינסא יש לאסור וממילא אע"ג דאיתותב ראב"א ושמואל מתיר נמי בקינסא מ"מ פשיטא דגם אם הי' יודע ראב"א ראי' זו דע"כ שמואל מתיר אף בקינסא מ"מ הי' פוסק כרב דהא הלכה כרב באיסורי. אלא דרבה מסתבר לי' כשמואל. אבל ראב"א חזינן דמסתבר ליה לאסור בקינסא דהא מה"ט רצה לומר דגם שמואל מודה כנ"ל. ולכך לא סמכינן ארבה בזה כנ"ל. ויל"ד למה לא תי' התוס' בפשיטות דלא ס"ל כרבה ומסופק בגוף הדין אי הלכה כרב דאסור בקינסא. ואפשר דאי לא ס"ל כרבה פשיטא דהלכה כרב באיסורי וכ"כ במהרש"א. אבל אין זה מוכרח דמה"ט גופי' י"ל דמספקא לי' אי לסמוך אדרבה אי אדראב"א כנ"ל. גם מ"ש התוס' ומיבעיא לי' אי הנחה ע"מ ואסור כו' אינו מובן לפע"ד דלא שייך למיבעי מאי הוי עלה כל כמה דלא נחית בהא דהדלקה עו"מ והנחה כנ"ל. דמקמי דאמר ר"ה ברי' דר"י אכתי לא הוי ידעינן דהא בהא תליא]:

בא"ד א"נ כו' ומנר לנר נמי איכא ביזוי ואסר רב דהנחה עו"מ ולא דמי למנורה כו'. ולכאורה קשה להבין ולומר דמנר לנר הוי ביזוי אע"ג דהנחה ע"מ מ"מ הדלקה ג"כ התחלת מצוה. וא"י אמאי לא כתבו בפשיטות שנסתפקו דנימא טעמא דאכחושי ואפ"ה לק"מ ממנורה מה"ט דהתם במנורה דהדלקה עו"מ לכך מותר להכחיש נר זה לצורך נר הב'. אבל בחנוכה דהנחה ע"מ אסור להכחיש. ובאמת לדידי קשיא כיון דס"ל השתא כרבה הא משמע לעיל דרבה ס"ל כשמואל אף בקינסא דמה"ט מפרש במעשר שני הטעם משום גזירה כו'. א"כ אי מיבעיא הכא לאסור בקינסא ע"כ לא ס"ל דרבה וצ"ל לתוס' דרבה דאמר גזירה כו' טעמא דנפשי' קאמר ולא לתרץ הקושיא למ"ד דפליגי בקינסא והגמ' מייתי מימרא דרבה כדי ליישב הקושיא ודוחק הוא ולפי' הרמב"ם (בפ"ג מה' מע"ש) בההיא דרבה א"ש טפי. ועי' בלח"מ (ה' חנוכה פ"ד) דלדבריו י"ל ג"כ קושיא זו וי"ל מכאן הוכחה להרמב"ם שאוסר בקינסא ואפי' הכי הביא טעמא דרבה משום גזירה כו' משום דס"ל דע"כ צ"ל רמסדרי הגמ' פירשו בתירוצא דרבה כפי' הלח"מ ע"ש. גם י"ל דרבה אתי לשנויי אליבא דמ"ד דבביזוי פליגי אבל הוא לא ס"ל הכי. ואפשר ג"כ לומר דרבה בעצמו לא פסק בהדיא הלכה כשמואל אלא דעביד עובדא שראה אביי שהדליק מנר לנר. א"כ י"ל דאביי לעצמו ס"ל דפליגי באכחושי משו"ה אמר דרבה כשמואל ס"ל דמדליקין מנר לנר ולעולם אליבא דרבה דס"ל דפליגי בקינסא באמת י"ל דעביד ככו"ע ודוק:

עי' ברא"ש פי' הסוגיא מאי הוי עלה דמספקא לי' אי איתותב טעמא דאכחושי ופשיט לחומרא דפליגי באכחושי הלכך אי הנחה עושה מצוה אסור אפי' משרגא לשרגא דהוי כמו קינסא ע"ש. ודבריו אינם מובנים דא"כ מה מותר לשמואל כיון דבקינסא מודה דאסור. ולכאורה הי' נראה ליישב דשמואל עצמו לית לי' כלל טעמא דביזוי כדאמר לעיל וכי נר קדושה יש בו. ומ"ש הרא"ש דס"ל לשמואל טעמא דביזוי פי' דמודה לרב דאין להתיר ביזוי אפי' לצורך נר אחר. אבל לדידי' לא ס"ל איסור ביזוי כלל. ולכך לדידן דבאיסור ביזוי מצוה קיי"ל כרב לעיל. משרגא לשרגא נמי אסור דהוי ג"כ ביזוי אם נאמר הנחה ע"מ כנ"ל. אבל דוחק הוא לפרש כן דברי הרא"ש. ועוד דלפ"ז ע"כ רבה שהדליק מנר לנר נמי לא ס"ל ביזוי א"כ הו"ל לפסוק כרבה נגד רב יוסף דאמר אבוהון דכולהו דם]. אבל עיקר נראה כוונת הרא"ש דר"ה ברי' דר' יהושע לא בא לפסוק הלכה אי מדליקין מנר לנר. אלא לפרש ולומר דהלכה זו אי מותר להדליק מנר לנר תליא בהדלקה ע"מ כיון דפשיטא לי' דקינסא אסור ממילא אי הנחה ע"מ מנר לנר נמי אסור דהוי כקינסא. וממילא מוכח באמת משמואל דמתיר מנר לנר דס"ל הדלקה ע"מ ובא ר"ה ברי' דר"י להוכיח דהדלקה ע"מ והש"ס הביא ד' ר"ה בדר"י דמיני' מוכח דלאו תיובתא גמורה היא ואע"ג דבקינסא אסור משרגא לשרגא מותר מטעם דהדלקה ע"מ כנ"ל:

גם י"ל לפ"ז דשמואל דאמר מדליקין מנר לנר קאי רק אנר שבת. דלרב משום אכחושי אסור אפי' בנר שבת ולשמואל שרי דבשבת לכו"ע הדלקה עושה מצוה. דדוקא בחנוכה דיש לה מקום קבוע בטפח הסמוך לפתח י"ל דהנחה עושה מצוה כנ"ל [משא"כ בנר שבת]. עוד י"ל דהא דאמרינן דאי הנחה עושה מצוה משרגא לשרגא נמי אסור היינו כשמדליק הנר ואח"כ מניחו כיון דבשעת הדלקה לא נגמר המצוה הוי כמו קינסא אבל בפתילות ארוכות או נרות שעוה שכופף נר זה לזה ונדלק מיד במקום הנחתו כה"ג משרגא לשרגא מתיר שמואל כנ"ל:

עוד פי' הרא"ש דמיבעיא להו אי סמכינן ארבה דעביד כשמואל או דילמא הלכתא כוותי' דרב באיסורי. ונראה דטעם הספק הוא משום דאמרינן בגמ' לקמן (מ'.) דרבה כקולי דרב לא עביד אלא כחומרא דרב ע"ש. וא"כ לדידן דקיי"ל הלכה פסוקה כרב באיסורי י"ל דגם בנידון זה הלכה כרב אבל רבה לשיטתי' דלית לי' האי כללא דהלכה כרב באיסורי כיון דכקולי דילי' לא עביד כנ"ל. ולפ"ז גם במתירין מבגד לבגד ג"כ אין בירור אי הלכה כרבה. או י"ל טעם הספק כיון דשמואל באמת ס"ל דמותר להרצות מעות כנגד נ"ח כדפריך וכי נר קדושה יש בו א"כ מסתמא הא דמדליקין מנר לנר תליא בההיא דינא דהרצאת מעות. ואע"ג דע"כ יש קצת חילוק בינייהו דלהדליק קינסא שלא לצורך נ"ח גם לשמואל אסור וע"כ דהדלקה הוי ביזוי טפי מהרצאת מעות מ"מ מסתמא שיטה אחת היא כיון דאזיל לקולא בדיני ביזוי דמצוה בב' ענינים אלו. וא"כ רבה דעביד כוותי' ס"ל ג"כ דמותר להרצות מעות. ואנן קיי"ל באמת דאסור להרצות מעות כדאמר ר' יוסף [משום דריב"ל נמי סבר הכי] משו"ה מיבעיא לי' הכא אי הלכה כרבה כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה