אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה מדליקין › דף כב.

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה מדליקין · דף כב.

דף כא:

בגמ' א"ר כהנא דרש כו' מים אין בו כו'. יל"ד לפ"ז למה כתוב אין בו מים דמשמע דוקא מים אין בו כיון דהי' ריק מכל דבר לבד נחשים ועקרבים שהי' בו וי"ל ע"ד שאמרו דנחש הרודף אחר איש מי שרץ מקודם למים ניצול [כמ"ש רש"י בברכות (ל"ג) גבי ערוד וכן בירשלמי שם]. א"כ י"ל דאם הי' בו מים לא הי' חשש מהנחשים מש"ה כתיב מים אין בו ויכולין להזיק. (אכן המפרשים פי' דמשום דכתיב רק ואין בו מים הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות [כמ"ש בעלי התוס' בפ' וישב ע"ש]. ולפ"ז צ"ל דאי הוי כתי' א"ב מים לחוד הוי משמע דגם שאר דברים הי' בו זולת מים משו"ה כתי' נמי רק והו"ל מא"מ ולא מרבינן אלא נחו"ע:

שם בגמ' כדי שתהא מזוזה בימין ונ"ח בשמאל. ואע"ג דמצינו ג"כ להיפוך דהואיל ואיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחרינא כדאי' לקמן (קי"ז) י"ל דהיינו דוקא כשכבר עשו המצוה הראשונה אבל כ"ז שהמצוה עדיין נעשית בו אדרבה אין עושין מצות חבילות והכא כ"ז שהמזוזה בו נעשית המצוה:

שם בגמ' א"ל וכי נר קדושה יש בו כו'. אפשר דס"ל לשמואל דאתקצי למצותו לא שייך אלא בדבר שבקדושה לא במצוה. וסוכה יליף מקרא דחל ש"ש על הסוכה והוי כקדושה. ואתרוג י"ל דמה"ט ר"ח מטביל בי' ונפיק בי' כדאיתא בסוכה (ל"ו) דדוקא לכלות כל האתרוג ולבטל כל המצוה ע"ז ודאי שייך אתקצאי גם בכל המצות. אבל להסתפק ממנו באופן שאין בו ביטול מצוה מותר בדבר שאין בו קדושה:

ובתוס' בסוכה (מ"ו:) נדחקו בהא דר"ח ולמ"ש א"ש די"ל דר"ח ס"ל כשמואל דאתקצאי למצותו לא אמרינן אלא במידי דקדושה ומשו"ה הקשה וכי נר קדושה יש בו. עוד אפ"ל דשמואל ס"ל נמי טעמא דאתקצי דמסתמא לא פליג שמואל על הא דאי' בסוכה (ל"ז:) דהדס של מצוה אסור להריח בו. מ"מ י"ל דבמצוה דרבנן ס"ל דשרי. או י"ל דס"ל כיון דמראה אין בו משום מעילה ואף בקודש ממש אין בו אלא איסורא בעלמא כדאי' בפסחים (כ"ו.) לכך במצוה בלי קדושה צריך להיות מותר לגמרי. אבל לפמ"ש בסמוך דאיירי אחר השיעור א"ש טפי:

שם בגמ' וכי דם קדושה יש בו. תמוה הלשון דאף אם הי' קדושה בדם מ"מ למה אסור לכסות ברגל דלא מצינו בדבר קדושה אלא איסור הנאה. וצ"ל דידע ר"י דגם שמואל ס"ל האי טעמא דביזוי אלא דסובר דדוקא במידי דקדושה אסור משום ביזוי [כדקי"ל במגילה (כ"ו:) דתשמישי קדושה נגנזין ע"ש]. אבל במצוה כיון דקי"ל דתשמישי מצוה נזרקין לא וע"ז דייק מדם. דעכ"פ בשעת מצותן אסור לבזותן] מיהו קשה דהו"ל למימר וכי כיסוי דם קדושה יש בו דהא אין האיסור משום הדם אלא משום מצות כיסוי. ע"כ אפשר לומר דר"י מדייק לשון הבריתא כדי שלא יהו מצות בזויות עליו דהו"ל למיתני מצוה בזוי' משמע לרמז בזה דלא יבזה את הדם הנשפך בשחיטה ועומד לכיסוי וקאי אתרוייהו אמצות שחיטה ג"כ וזה שפיר דומה להרצאת מעות נגד נ"ח. ולכאורה קשה כיון דר"י ידע ברייתא דסככה כהלכתה דמייתי בסמוך למה לא מקשה משם אדשמואל וכי נויי סוכה קדושה יש בו. ואדרבה מדם אין קושיא כ"כ דהא דאורייתא והא דרבנן אבל נויי סוכה אינו עיקר המצוה כמו בדם. ומה"ט נראה דמדמי ריב"ל נ"ח לנויי סוכה דהנוי חשיב כמצוה דרבנן משום ואנוהו והוי כמו נ"ח ואפשר משום דשם מסתפק ומבטל הנוי אבל בדם ונ"ח אינו מחסר מהמצוה. ואפשר ליישב בזה דברי ריב"ל דלכך השיב להם ראי' מנ"ח כדי להוכיח דאפי' להסתפק באופן שלא יחסר מן המצוה נמי אסור. ור"י ס"ל כיון דאבוהון דכולהו דם ממילא אין לחלק בהכי:

שם בגמ' מתקיף לה ר"י כו' דתניא ושפך וכסה כו' שלא יכסנו ברגל. וקשה להבין הדמיון דהתם עושה גוף המצוה בבזיון וכמו כן להדליק נ"ח בבזיון יש להוכיח מהתם דאסור. אבל להרצות מעות כו' י"ל דשרי כמו דשרי לילך אחר הכיסוי ברגל על מקום הדם. וצ"ל דלא מייתי ראי' אלא לסתור הקושיא וכי נר קדושה כו' דמשמע דאי לאו משום קדושה אין טעם לאסור ומביא ראי' די"ל משום ביזוי אבל אינו ראיה גמורה. עוד י"ל דיש להקשות למה לי קרא שלא יכסה ברגל דלכאורה נראה דאינו יוצא המצוה בעושהו וכלאחר ידו או ברגלו. כמו דפטור בשבת [אם הוציא לאח"י וברגלו מפני] שלא הוציא כדרך המוציאין לקמן (צ"ב.) א"כ במצוה למה יוצא אפילו בדיעבד אם כיסה לאחר ידו. ונהי דלא גרע מכוסה והרוח דפטור לכסות מ"מ בחזר ונתגלה יתחייב לכסות שנית. וגם עכ"פ אסור לברך כיון שלא קיים המצוה וגם הוי כמו שמבטל המצוה בידים. ובמל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) נסתפק באוכל מצה שלא כדרך אכילתו אי יוצא. ונראה דנידון דידן דומה ג"כ לזה. לכן אפשר דדרשינן שלא יכסה ברגל כלל אף שקיים המצוה דבאמת סגי לכסות משהו דם כמבואר ביו"ד (סי' כ"ח סעי' ט"ו) ע"ש מ"מ גם שאר הדם לא יכסה ברגל ואף שהוא רק שירי מצוה ולכן שפיר מדמה ר"י לדין הרצאת מעות הנ"ל. מיהו בעיקר הקושיא י"ל דכיון דלכסות דבר מאוס דרכו לעשותו ברגל אפשר חשוב כדרך:

שם בגמ' ה"נ שלא יהו מצות בזויות עליו. מ"מ אפ"ל דרב ס"ל דאסור מטעם קדושה כמו דאמרינן הנרות הללו קודש הם כו' אלא אליבא דשמואל מתקיף לה ר"י ואוסר משום ביזוי אבל לרב י"ל דס"ל דהוי קדושה. ונ"מ דאף דבר של מצוה אסור למנות נגד נ"ח אף שאינו ביזוי וצריכין להבין לשמואל איך פי' ברייתא זו דדם. והגם די"ל דס"ל דגזה"כ היא בכיסוי מ"מ רחוק לומר שיחלקו בזה אי הוי גזה"כ בכיסוי. וי"ל דס"ל לשמואל הדלקה עושה מצוה וס"ל נמי דאפי' לכתחילה א"צ שיעור ורשאי לכבותה תיכף וכתי' קמא דלעיל דאי לא אדליק מדליק. והיינו דאמר וכי נר קדושה יש בו דעיקר המצוה ההדלקה ולא יותר. ועפ"ז נוכל לבאר הסוגיא בסמוך דבעי מריב"ל מהו להסתפק מנויי סוכה. והשיב הרי אמרו אסור להרצות מעות כו'. ותמה ר"י תלי תניא בדלא תניא. וצריכין להבין דברי ריב"ל. ותו קשה מה דמסיק אלא אר"י אבוהון דכולהו דם מה בעי בזה. וי"ל דהנה התוס' כתבו דלטעם ביזוי בנפלו מותר להסתפק מהם. א"כ י"ל דהא דבעו מיני' דריב"ל מהו להסתפק בנויי סוכה מיירי בנפלו מהסוכה. וריב"ל פשיט להו מדאסור להרצות כו' וס"ל כשמואל בסברא הנ"ל דמצות נ"ח אינה אלא ההדלקה והוי כנויי סוכה לאחר שנפלו ואפ"ה אסור. והיינו כרב דבאמת איכא נמי קדושה על המצוה כמו שהקשו התוס' אהא דאבוהון דכולהו דם דנימא אבוהון עצי סוכה. וריב"ל באמת ס"ל הכי דמשם נלמד לכל המצות [וכמ"ש הרמב"ן במלחמות דס"ל לריב"ל דחל שם שמים על הנר]. ואסור אפי' בנפלו ומברייתא גופי' אין ראי' בנפלו לכך מייתי מנ"ח דהוי כנפלו כנ"ל. ור' יוסף ס"ל בפשיטות כדאמר שמואל וכי נר קדושה יש בו אלא משום ביזוי ובנפלו באמת מותר. וטעמא דרב בנ"ח משום דכל זמן שדולק הוי מצוה ממש ול"ד לנפלו. להכי מסיים אלא אר"י אבוהון דכולהו דם לאפוקי מריב"ל כנ"ל:

שם בגמ' אר"י מרי' דאברהם כו'. לכאורה נראה ליישב דברי ריב"ל דגם אינהו דבעו מיני' ידעו הברייתא אלא ששאלו ממנו מהו להתנות ולהסתפק אי נכון להתנות האי תנאי. והשיב להם מדאסרו להרצות מעות כנגד נ"ח. וס"ל דנויי סוכה הוי נמי מצוה דרבנן משום ואנוהו וא"כ הא בנ"ח פשיטא דלא מהני אינו בודל דע"כ בדיל מיני'. כיון דבתוך השיעור אינו רשאי לכבותו] והא דמהני תנאי דאינו בודל הוא משום דמגלה דעתו דאינו למצוה כלל. וא"כ הרוצה לעשות נויי סוכה למצוה אין לו להתנות תנאי להסתפק. ולולי הך דנ"ח הו"א דבמצוה דרבנן מותר להסתפק ונויי סוכה שאני דאתקצאי לגוף הסוכה (כמ"ש רש"י בביצה (ל':) דבטלי גבי סוכה והוי כסוכה ע"ש], וצריך תנאי שלא יהיו בטלין להסוכה. ואיהו פשיט להו דאי הוי למצוה דנוי אסור [אע"ג דהוי מצוה דרבנן דלא גרעי מנ"ח דאסור להרצות מעות כנגדו]. והתנאי דאינו בודל הוא דמגלה דעתו דאינו למצוה [א"כ אינו נכון להתנות]. ואפשר דר"י ג"כ ידע זה אלא דר"י לא ס"ל כדאמרי אביי ורבא בביצה דהתנאי הוי אינו בודל אלא דכל תנאי מהני כמו שהקשו בתוס' כאן אסוגיא דהתם מאי פריך מנויי סוכה אעצי סוכה הא נויי סוכה אינם אסורים אלא משום ביזוי ע"ש וא"כ י"ל דאה"נ ר"י דס"ל טעם דנויי סוכה משום ביזוי ס"ל באמת דכל תנאי מהני ולהכי מתקיף אדריב"ל דרשאין להתנות להסתפק אפי' בלי אינו בודל. וריב"ל ס"ל דלא מהני תנאי משום דבמצוה דרבנן נמי חל שם שמים, וכפשיטא דמימרא דרב דאסור להרצות וקאמר עלה שמואל וכי נר קדושה כו' אבל רב הכי ס"ל. וכן ריב"ל קאי בשיטה זו דקדושה יש בו וכמו שהקשו התוס' אהא דאנזר אבוהון דכולהו דם למה לא ילפינן מעצי סוכה. ע"ש ולהכי לא מהני אלא תנאי דאינו בודל דמבטל כל המצוה דנוי ושפיר פשיט להו כנ"ל כמ"ש:

וי"ל עוד דכל הבעיא הי' בהתנה אינו בודל דאע"ג דתנאי מהני היינו ליטול הנוי מן הסוכה. אבל כ"ז שהנוי על הסוכה מספקא להו לאסור. וה"נ פשיט ריב"ל דמ"מ מצות ואנוהו שייך בי'. אע"ג דהתנה אינו בודל וסילק מזה האיסור מוקצה למצותו מ"מ מצוה דרבנן הוי כנר חנוכה עכ"פ. והוי ביזוי מצוה מה שרוצה להסתפק מהנוי בעודו על הסוכה. ולפ"ז י"ל דאה"נ דגם ר"י ידע מזה. דלכאורה קשה לשון אבוהון דכולהו דם משמע אף נוי סוכה והא נוי סוכה איכא קרא דחל ש"ש על הסוכה. ובביצה מוכח בגמ' דפשיטא להו דנוי סוכה ועצי סוכה אחת הם. ע"כ י"ל דכל זה בא ר"י לבאר בדברי ריב"ל דלא תימא דריב"ל מיירי בלי תנאי ורצה לדמות לנר חנוכה. ויהי' משמע מזה דנ"ח נמי מטעם קדושת מצוה אתי עלה. וכעין סברת שמואל בדעתי' דרב דקדושה יש בו לזה אר"י תלה תניא כו'. אלא ע"כ דמיירי בהתנה ובזה פשיט מנ"ח. ואבוהון דכולהו דם פי' לאסור נוי סוכה אפי' בהתנה וזה מוכח ג"כ מדם. ולהכי מייתי ר"י סיפא דברייתא ואם התנה כו' וצ"ע לדינא בזה בהתנה, שוב ראיתי רשום אצלי בשם מו"ז ז"ל קצת מזה הפי':

בתוס' ד"ה אסור להסתפק כו' איתקצי כולי יומא של ספק ח' וט' כו'. משמעות דבריהם דלדידן משום ספיקא דיומא שייך נמי בס' ח' וט' לומר כיון דאי מתרמי לי' סעודתא בשמ"ע לאורתא יתחייב בסוכה. לכן אתקצאי כל יום ט' דהיינו בשמחת תורה. מיהו קשה נהי דבח' יתובי יתבינן מספק מ"מ בה"ש הוי עכ"פ ספיקא דרבנן ולמה יתחייב אז לישב בסוכה. וגדולה מזה כתב הר"ן בהא דאתרוג בשמיני מותר דכפי' עדיין לא נטל האתרוג עד בה"ש דשביעי פטור כיון דלולב כל שבעה דרבנן הוי ספיקא דרבנן ע"ש בסוכה פ' לולב וערבה]. והגם דבמ"א כתבתי להקשות על הר"ן בזה מטעם דודאי נתחייב היום באתרוג מדרבנן והספק הוא אם יתקן בנטילתו בה"ש דשמא לילה הוא כה"ג אית לן למימר לחומרא אפי' בדרבנן וכן מוכח מדברי התוס' לעיל ד"ה דאי דאם איחר להדליק ידליק מספק. אע"ג דהוי ספיקא דרבנן וע"כ מטעם הנ"ל]. מ"מ הכא בסוכה בשמיני בה"ש נראה ודאי כהר"ן דהוי ס' דרבנן שפיר. שמא לילה הוא ופטור דאפי' אי יום הוא אין החיוב אלא מדרבנן. והכא לא ביטל המצוה בשמיני דכבר יתיב בבוקר וגם אין חיוב לאכול בסוכה אלא איסור אכילה בבית מדרבנן איכא בשמיני והוי ספיקא דרבנן. ובמהרש"א נראה דס"ל לאסור מלבד הטעם דאי מתרמי לי' סעודתא. וסוגית הגמ' אינו כן. ובמג"א (סי' תרס"ז סק"א) כתב דשייך ה"ט דסעודתא גם בבה"ש דשמיני וצ"ע לע"ד כמ"ש וכן העיר הפרמ"ג שם] מיהו אפשר דס' יו"ט שני חמור מכל ספק דרבנן דכיו"ט ראשון שוי' רבנן כי היכי דלא ליזלזלו בי' והוא דלא כר"ן הנ"ל:

בד"ה סוכה תניא משמע דטעמא כו' בפ' כירה משמע דטעמא משום מיגו דאיתקצי למצותה. ולכאורה יש ליישב בפשיטות לפי מה דקיי"ל דמוקצה מותר בהנאה [ כמ"ש התוס' בפסחים (כ"ו:) ובע"ז (ס"ו:) ע"ש] רק טילטול אסור. וא"כ מטעם מוקצה הי' רשאי להנות מהנוי ולהריח בו וכדומה. לכן צריכין לטעם דביזוי מצוה. אכן באמת מצינו בגמ' דהדס של מצוה אסור להריח בו דמריחא אקצי' ע"ש בסוכה (ל"ז:). ומשמע דגם מטעם מוקצה אסור אף ריח בלי טלטול. הגם דיש לדחוק ולפרש התם ג"כ מטעם ביזוי מצוה ומ"מ אתרוג דעומד לאכילה מותר להריח בו דכיון דאינו עומד להר] אין המריח בו מבזה המצוה כמו הדם מ"מ פשט הלשון אינו נראה כן. לכן נראה כמו דמשמע מתוס' דדעתם הי' דאיסור אתקצאי למצותו עדיף מכל מוקצה מחמת איסור ומחמת חסרון כיס. לכן גם הנאה דידי' אסור. או דס"ל לתוס' כאן דכל מוקצה נמי אסור בהנאה וצ"ע לדינא ואין כאן מקומו [עי' במג"א סי' שכ"ה ס"ק ט' ובסי' תק"ז ס"ק ג']:

בא"ד וקשה לר"י כו' א"כ מאי פריך בביצה מנויי סוכה לעצי סוכה כו' לכאורה דבריהם צריכין ביאור דמה תלו קושיא זו בסוגיא דהכא בלא"ה תיקשי התם איך מדמי הגמ' נוי סוכה לעצי סוכה כיון דעצי סוכה מדאורייתא ונוי סוכה משום אתקצאי ונראה דהתוס' הבינו דיכולין לפרש פי' אתקצאי למצותה כיון דהוקצה הנוי להסוכה נעשו כעצי סוכה עצמן וכן פי' רש"י שם ומשו"ה אסורין. אבל למאי דהוכרחו ליישב סוגיא דהכא דצריכין טעם דביזוי מצוה לחוה"מ דמשום דאיתקצי למצותו לא הוי אסרינן בחוש"מ א"כ מוכרחין לומר פי' דאתקצאי מטעם איסור מוקצה ביו"ט. ובהא וודאי מהני תנאי דלא אסח דעתי' ממנו. ולהכי קשיא להו איך מדמי לעצי סוכה:

בא"ד והשיב ר"ת כו'. ותמוה דהא במסקנא נמי לא ס"ל החילוק מדמצריך לומר אינו בודל ולא תי' התם בהכשר סוכה וכן הקשה בתו"י. ואפשר כוונת ר"ת מ"ש דלא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה כו' היינו דלא ידע דיש חילוק בלשון התנא דקתני אם התנה הכל לפי תנאי שיהי' חילוק בזה דביותר מהכשר סוכה יועיל תנאי כיון דסתמא קאמר סיככה כו' אסור להסתפק ואם התנה כו' ולהכי המתרץ חידש לו דהתנאי פירושו הוא איני בודל ובהאי תנאי פשיטא דלא שייך על הכשר סוכה דע"כ בודל כו'. ולפ"ז אין כוונת ר"ת דלא ידע המקשן הסברא לחלק אלא דלא ידע שיהי' כוונת הברייתא לחלק:

בד"ה אבוהון כו' אבל בנויי סוכה ובהרצאת מעות לאור נ"ח ליכא ביטול מצוה משמע דס"ל דנויי סוכה בפ"ע אינו מצוה דרבנן כמו נ"ח אלא דהוי ביזוי לגבי גוף הסוכה. וקשה דא"כ איך יליף מדם דהוא גוף המצוה לנויי סוכה. ולולי דבריהם נראה דנוי הוי מצוה כמו נ"ח וא"כ במסתפק הוי ביטול מצוה. והא דנקט דם משום נ"ח גרידא דליכא ביטול מצוה:

שם בגמ' רב אמר אין מדליקין מנר לנר כו'. פירש"י ז"ל דחנוכה. [וכן פי' רש"י גם במנחות (מ"א:) ע"ש] וקשה למא לא פי' גם דשבת. וי"ל דדוקא בנר חנוכה דאסור להשתמש לאורה שייך לאסור משום ביזוי מצוה. וגם לשמואל דאמר וכי נר קדושה יש בו י"ל דדוקא לתשמיש קל אמר הכי כמ"ש הרא"ש ז"ל לחלק בזה ע"ש. אבל בנר שבת דעיקרו להשתמש לא שייך ביזוי ודוחק. גם מנ"ל לרש"י ז"ל לפרש כן. וי"ל דס"ל לרש"י דבשבת כיון דמדליק ביום ואז אינו מצוה עדיין אלא הכשר מצוה לא שייך לאסור להדליק ממנו אלא בחנוכה כיון שהוא דולק ממנו בזמן המצוה ולפ"ז בחנוכה בשבת דמדליקין ביום ג"כ יהי' מותר לכו"ע וצ"ע בזה. עוד י"ל טעם לדברי רש"י ז"ל דהא טעמא דאכחושי מצוה אין מובן כלל מאי היא. וי"ל לע"ד כיון דאבוקה פסול לנ"ח והפוסקים כתבו דב' נרות דבוקין הוי אבוקה כמ"ש המג"א (סי' תרע"א ס"ק ד') בשם מהרש"ל ע"ש]. וכן הוא משמעות הגמ' לקמן בהא דמילא קערה שמן והקיפה פתילות דוודאי ה"ה בהקיפה ב' נרות כנ"ל. וא"כ כיון דבשעה שמדליק נר מנר הרי הוא אבוקה ממילא שפיר מכחיש המצוה ומחסרה דהא חסר עכשיו בשעת דיבוק ב' הפתילות יחד שנפסל מן המצוה. וזהו פי' אכחושי מצוה. וממילא א"ש דדוקא בחנוכה אבל בשבת [אפשר ס"ל לרש"י] אבוקה כשרה. ועוד שמדליקין ביום ואינו מחסר מהמצוה. ולפ"ז ג"כ צ"ע בחנוכה בשבת מיהו עיקר נראה כדברי התה"ד שהביא הט"ז (בסי' תרע"ג) דאם כבתה בעוד יום אין זקוק לה] דלכל הדברים בחנוכה בע"ש כמו לילה ממש ודוק. אמנם רש"י ז"ל עצמו פי' אכחושי באופן אחר

עוד י"ל בד' רש"י ז"ל דהא למ"ד משום ביזוי מיירי הכא בקינסא. ותמוה דהא רב סתמא קאמר. אך י"ל דהא צריך נר אחרת להשתמש לאורה (ועי' בפוסקים דגם אי מותר להשתמש צריך נר אחרת עי' רז"ה) וא"כ הא וודאי כיון דיש לו נר דולק למה ידליק מנר מצוה וע"כ שהיא מדליק השמש מנר מצוה כדי להדליק בו הנשארים והיינו קינסא הלכך אמר רב סתם א"מ מנר לנר דאורחא דמילתא הכי כנ"ל. משו"ה פירש"י ז"ל דחנוכה. ולפ"ז לדינא מודה רש"י ז"ל דה"ה בנר שבת כנ"ל. אך יותר נראה דלשון מנר לנר משמע ע"י קינסא דאם משרגא לשרגא הו"ל לומר נר מנר ואפשר טעם רש"י ז"ל להיפוך דבשבת לכו"ע אסור כיון דאין בנר השני מצוה כלל ודאי אסור ולפ"ז צ"ל דבחנוכה איירי במהדרין. ודוחק דאדרבה מהדרין אינו מצוה כמו בשבת שיש מצוה בתוספות אור כמ"ש הפוס'. ובאמת נראה דבחנוכה איירי בשני בנ"א וא"כ כה"ג ה"ה בשבת. ואפשר משום דבסוף הסוגיא תלינן לה. בהא דהנחה עושה מצוה. ובשבת י"ל דפשיטא לרש"י דהדלקה ע"מ כיון דאין לה מקום מיוחד להניח כמו בחנוכה משו"ה מפרש להא דרב בחנוכה. וצ"ע בכוונת רש"י על בורי':

שם בגמ' רב אמר אין מתירין מבגד לבגד. ויש לעיין במתירין לשעה ע"ד לחזור ולעשותן אח"כ באותו בגד. אי טעמא דרב דאוסר משום דלוקח המצוה מזה הטלית או משום דנשארים הציצית בשעה זו בלי מצוה [אכן בתוס' במנחות (מ"א:) פי' טעמי' דרב דאין לבטל מצות הטלית, וכ"מ בט"ז ובמג"א (סי' ט"ו) ע"ש]. ואת"ל דגם כה"ג אוסר רב אכתי יש לעיין באם קושר כאן ציצית אחרים ואח"כ מתיר אלו ואם אינו קושר אותם בבגד אחר וודאי דאסור כיון דאלו הציצית יהיו בלי מצוה אבל כשמניח אותם ג"כ בבגד אחר שוב אין טעם לאסור. כיון דהטלית יש לו ציצית אחרים כמבואר באו"ח (סי' י' סעי' ז') דכיון שחתך הראשונות האחרונות כשרות ע"ש]. או נימא דמ"מ אותן הציצית מבטל מזה הבגד. ומסתבר להקל בזה. ונ"מ נמי לדידן דקיי"ל כשמואל באינו מניח אותם לבגד אחר. גם יש לעיין אם אין בטלית רק ג' ציצית דנראה דבזה שרי להתירן דבל"ז אין כאן מצוה:

שם בגמ' א"ל לא תציתו לי' טעמא דרב משום אכחושי. נראה לפע"ד דר"א ב"א דייק לה מדמודה שמואל דבלאו מצוה דנר אחרת אלא להדליק קינסא בעלמא שלא לצורך מצוה אסור והרי שמואל אמר לעיל וכי נר קדושה יש בו הגם דיש לחלק בין ביזוי בגוף הנר או כנגד הנר מ"מ אינו מוכרח. לכך הוסיף ר"א ב"א לומר דהכא גרע משום שמכחיש המצוה. וארווח לן בזה למסקנא דאכחושי מצוה קשיא מ"מ א"ש דברי ראב"א. דהקושיא אינה אלא למאי דבעי למימר דלראב"א משרגא לשרגא נמי אסור ובהא שפיר מסיק בקשיא מהך דמנורה וע"כ צ"ל גם לדידי' דדוקא בקינסא אוסר רב אלא דמפרש הטעם מכח אכחושי לא מטעם ביזוי מטעם שכתבנו. דאל"כ מ"ט אסור לשמואל להדליק קינסא שלא לצורך. נר מצוה כיון דלא ס"ל טעמא דביזוי כנ"ל. משו"ה י"ל דלצורך מצוה לרב נמי, לא ס"ל טעמא דביזוי כמ"ש הבעה"מ דבתשמיש קדושה ליכא ביזוי וטעמי' דרב הכא משום אכחושי מצוה כנ"ל:

והנה רש"י ז"ל פי' אכחושי דמחזי כו' ושואב קצת מלחלוחית שמנו. ואינו מובן דא"כ הי' אסור לרב להדליק נר מנר ביו"ט מה"ט ודוק. וגם צ"ע מאי בכד דמחזי כו'. ודוחק לפרש משום גזירה שיבא ליקח מן השמן ממש. ובאמת מצינו במד"ר (פ' נשא סי' י"ג) גבי משה רבינו ע"ה כמדליק נר מנר ואין אורו חסר כלום ע"ש. [אך לפמ"ש לעיל י"ל משום דמחזי כו' שוב הוי ביזוי ואסור משום ביזוי מצוה כנ"ל:

שם בגמ' מאי בינייהו. לכאורה לדעת הפוסקים החולקים על הרי"ף וסוברים דגם אחר השיעור אסור להשתמש לאורה ואם כבה צריך לעשות מדורה בפ"ע ושורפו משום דהוקצה למצותו. ואסור להשתמש ממנו. א"כ י"ל איכא בינייהו לאחר השיעור דביזוי מצוה ליכא כיון שהיא עכשיו אחר זמן מצותו אבל אכחושי שפיר י"ל כיון דאתקצי [ואסור להדליק ממנו לנ"ח. ומשכחת לה להך שינויא דלשיעורא דלא ס"ל כשינויא דאי לא אדליק מדליק ויכול להדליק נ"ח ג"כ אח"כ. או לצורך נר של בהכנ"ס דהוי ג"כ נר מצוה כמבואר בשו"ע.] ולמ"ש לעיל אכחושי [משום שמחסר המצוה בשעת דיבוק הפתילות] א"ש דאחר השיעור אינו מתסר המצוה]. אכן נ"ל דבעי לומר איכא בינייהו שיהי' נ"מ נמי אליבא דהלכתא למאי דקיי"ל כשמואל. וכן משמע מהא דקאמר לא תציתו לי' דלהחמיר קאמר ולהורות דע"י קינסא לשמואל נמי אסור. א"כ אין לומר נ"מ דלעיל אליבא דשמואל דדוקא אחר השיעור מתיר שמואל דהא שמואל סתמא קאמר מדליקין מנר לנר. וע"כ צ"ל איכא בינייהו משרגא לשרגא וע"י קינסא מודה שמואל דאסור. אבל לרב באמת י"ל גם נ"מ דלעיל:

בתוס' ד"ה רב אמר כו' אפי' חובת גברא נמי אסור כדאשכחן במזוזה. צ"ע כיון דלשמואל ע"כ אין ראי' ממזוזה משום דהתם שאני שעשוי' להציל מן המזיקין. א"כ לרב נמי נימא הכי דאי הוי ס"ל חובת גברא הי' סובר נמי דמתירין מבגד לבגד. ובזה הי' מיושב מנהג שלנו להתיר ציצית חטליתות של מתים דהא דשמואל מתיר דוקא מבגד לבגד הוא משום דס"ל חובת טלית כמ"ש התוס' אבל לדידן דחובת גברא י"ל דאפי' שלא לצורך בגד אחר שרי. אולם דבריהם נכונים ושפיר הקשו דמנ"ל לעשות כן כיון דקיי"ל כרב באיסורי אלא משום דרבה עביד כוותי' דשמואל והוא התיר רק מבגד לבגד ויש טעם לחלק. אך מ"ש התוס' לחלק דדוקא בטלית של חי כו' אינו מובן דגם טלית של חי כשאינו לובשו דפטור למ"ד חובת גברא הוי כטלית של מת. וגם קשה מהא דפריך הגמ' במס' מנחות שמעת מינה מתירין מבגד לבגד ומשני דאי בלאי. ולמ"ש התוס' המ"ל התם דחיישינן שמא יתיר הציצית מטלית של מת אלא ודאי דלמ"ד אין מתירין אפי' מטלית של מת אסור. ועכ"פ מ"ש התוס' כדאשכחן במזוזה תמוה כנ"ל. וצ"ל דכאן כתבו לפי תי' הא' בסמוך דלשמואל הא דנענש במזוזה משום שלא הי' דעתו להניח בבית אחר. וכדעת השאלתות שהביא המג"א (סי' ט"ו ס"ק ב') דאם דעתו לקובעה בפתח אחר שרי ע"ש ולרב ליכא למימר הכי דא"כ גם אי חובת טלית הוא מותר מהאי טעמא], אבל זה דוחק דהא התנא מייתי התם האי עובדא שלא ליטול המזוזה משמע אפי' רוצה לקבוע בפתח אחר. ועי' במג"א שם מ"ש דרשאי להתיר ציצית כדי למכור הבגד לעכו"ם כדאמרינן במנחות לא ימכור אדם טלית לעכו"ם עד שיתיר ציציותיו. ולפ"ז בלא"ה א"ש מה שמתירין מטלית מתים דהוי כמוכרו למי שפטור. אבל אין ראיתו מוכרחת דשמא התם נמי קאמר שיתיר ציציותיו להניחן בבגד אחר. ואי כוונת המג"א לפרש האי ברייתא אפי' אליבא דרב דא"מ לבגד אחר ג"כ, א"כ תיקשי הא דמקשה שם הגמ' ש"מ דמתירין מבגד לבגד והלא י"ל במוכרו לנכרי. אע"כ דלמ"ד אין מתירין אפי' כה"ג אסור:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה