אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה מדליקין › דף כא:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה מדליקין · דף כא:

דף כא.

בגמ' קסבר כבתה אין זקוק לה. עי' ברי"ף שהוכיח דכבתה אין זקוק מדמדליקין בהם בשבת וקשה אמאי לא הוכיח מחול. ונראה דהוא משום די"ל דס"ל כבתה זקוק לה אלא דאין חוששין לפשיעה וכן תי' בפנ"י] אך הקשו לי ע"ז דא"כ מנ"ל להגמ' דס"ל לר"ח דכבתה אין זקוק לה. והשבתי די"ל דודאי דוחק קצת לומר דא"ח לפשיעה אך לדידן דאסור להשתמש לאורה נראה מסברא לומר דכבתה זקוק לה [דאל"כ. אמאי אסור להשתמש לאורה כיון דכבר נעשה מצותו כמ"ש ג"כ בחי' הרי"מ] והיינו דוחקין לומר דטעם משום דא"ח לפשיעה והוכרחו לדייק משבת אבל ר"ח דס"ל מותר להשתמש לאורה דאע"ג די"ל דס"ל לר"ח דאסור להשתמש לאורה ואפי' הכי בשבת א"מ משום דכבתה זקוק לה ובחול מדליקין משום דא"ח לפשיעה מ"מ יותר נראה לומר דר"ח ס"ל דמותר להשתמש לאורה כמ"ש התו' דמסברא נראה הכי דשום אדם לא יחמיר לאסור להשתמש לאורה] א"כ יותר נכון לומר דס"ל אין זקוק משנאמר דא"ח לפשיעה כנ"ל קצת. גם נראה לומר דכוונת הרי"ף להוכיח דאף מצוה ליכא כלל לחזור ולהדליק דאל"כ אכתי שייך לאסור בשבת משום שמא יטה לתקנה וכן יש לדייק קצת בלשון הרי"ף:

עוד י"ל כוונת הרי"ף להשמיענו כדעת התה"ד שהביא הב"י (סי' תרע"ג) דבכבתה בע"ש בעוד יום ג"כ אינו זקוק לתקנה. דאל"כ ליתסר בשבת משום שמא יפשע או שמא לא יוכל להדליק אחר קבלת שבת ע"ש ודוק. והנה לשיטת תה"ד יש לעיין אי צריך לתת בנ"ח בשבת שמן שידלוק עד שתכלה רגל מן השוק בלילה או כיון דזמנו ביום סגי בשמן כשיעור לדלוק חצי שעה ביום. ויותר נראה דצריך ליתן שמן עד כדי שידלוק חצי שעה בלילה וגם מוכח כן דאל"כ לשתרי להדליק בשבת גם למ"ד מותר להשתמש ויתן שמן כשיעור שיכבה ביום. מיהו אי צריך שיתן כשיעור שידליק בלילה אין להקשות שידליק ויכבה בכוונה קודם חשיכה כיון דכבתה אין זקוק לה אף שכיבה במזיד. דמ"מ כיון דאין ראוי שיניחנה דולק ויהי' כל הדלקת נ"ח ע"ד שיכבנה בעוד יום י"ל דחשיב כמו שנותן שמן פחות מכשיעור כנ"ל:

ועי' בר"ן שהביא שנשאל הרשב"א אי כבה בפשיעתו אם זקוק לה והשיב דאינו זקוק וכן יש להוכיח מהגמ' ג"כ שהקשו מהאי ברייתא דקתני מצותה כו' עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כביא הדר מדליק לה והו"ל למימר לא דאי כבה במזיד הדר מדליק אלא ודאי דאפי' כיבה במזיד אין זקוק לה:

שם בגמ' ואסור להשתמש לאורה. עי' בר"ן שכ' הטעם דאסור להשתמש לאורה שעשאוה כמנורה. וקשה א"כ ל"ל לקמן בגמ' לומר הטעם דביזוי מצוה. וצ"ל דס"ל דלענין תשמיש קל לא עשאוה כמנורה וזה דוחק. וגם לא ידעתי למה לא ניחא לי' בטעם היכר כפי' רש"י כיון דבתשמיש קל הטעם דמנורה ג"כ אין מספיק אלא לאסור תשמיש קבוע אפי' של מצוה וע"ז טעם רש"י נכון וצ"ע בכוונתו. עוד השיג שם על הרז"ה שכ' דתשמיש קדושה מותר דא"כ האיך התירו בשבת שמנים ופתילות שא"מ בשבת ע"ש. ותמהני עליו שהרי הרז"ה כ' בהדיא דלמ"ד אסור להשתמש לאורה הכל אסור וכטעם הר"ן דעשאו כמנורה. אכן הוא פוסק דמותר להשתמש לאורה וס"ל דר' יוסף דמסיק משום ביזוי מצוה ס"ל הכי וא"כ אה"נ דאסור להדליק בפו"ש הפסולין לנר שבת גם בחנוכה בשבת:

ועי' ברי"ף שפסק דאחר שיעור חצי שעה מותר להשתמש והקשו עליו דא"כ אכתי יש לחוש שמא יטה אחר השיעור. ותי' הרשב"א שיצמצם ליתן שמן כשיעור ואף שא"א לצמצם גם אח"כ א"א לצמצם ע"ש ודוחק. ועוד דא"כ ביותר מכשיעור יהי' אסור וכ"כ רמ"א בשו"ע סי' תרע"ג) ובגמ' סתמא אמר מדליקין. ונלע"ד דלכאורה קשה לטעם דאסור להשתמש לאורה משום היכר א"כ אם ישתמש אח"כ יאמרו שמשום זה הדליק. (וזה נ"ל טעם רש"ל דאוסר להשתמש לאחר השיעור מפני הרואה] וא"צ לדחוק כפי' הט"ז בסי' תרע"ב ע"ש) אך ז"א דא"כ למה הדליק שעה מקודם. א"כ בשבת כיון דא"י להדליק בלילה שפיר יאמרו שידע שיהי' לו אח"כ איזה צורך ולכך הדליקו. משו"ה בשבת גם הרי"ף מודה דאסור להשתמש אפי' אחר השיעור וכן משמע מדקדוק לשון הרי"ף לכבות או להשתמש לאורה דדוקא בחול דיכול לכבות רשאי ג"כ להשתמש ע"ש ודוק כי נכון לע"ד ויש להחמיר לדינא לע"ד בזה. גם י"ל טעם אחר דבשבת אסור גם אחר השיעור משום דאתקצאי למצותו בבה"ש ושוב אסור להשתמש גם אח"כ מטעם מוקצה:

עוד הקשו על הבעה"ע שפסק דתשמיש קדושה מותר להשתמש לאורה אכתי יש לחוש שמא יטה ע"ש. והט"ז (סי' תרע"ג) האריך לפרש ד' בעה"ע "ע שהתיר רק תשמיש עראי ע"ש. אכן בבעה"ע הנדפס מחדש מפורש שלא כדברי הט"ז. ונלע"ד "ד ברור לתרץ לבעה"ע דס"ל כהפוסקים דבין אי אסור להשתמש לאורה או מותר מ"מ צריך נר אחרת דלכאורה קשה מ"ט מותר להשתמש תשמיש מצוה דא"כ לא יהי' היכר שהוא נר של מצוה וע"ש בט"ז שנדחק בזה. לכן צ"ל כמ"ש הרז"ה דאפי' למ"ד דמותר להשתמש לאורה צריך נר אחר כנ"ל ע"ש] א"כ כיון דאיכא נר אחר שוב איכא היכר אלא דאסור להשתמש לאורה משום ביזוי מצוה משו"ה תשמיש מצוה מותר. וממילא י"ל דהכא בגמ' איירי דאין לו נר אחר דהא נר אחר אסור להדליק בשמנים גרועים כיון דמותר להשתמש אצלו וכ"כ מג"א שם (סקי"א). ואי יש לו שמן טוב ודאי יותר טוב להדליקו לשם נר חנוכה. ועוד דא"כ ידליקנו לשבת ושוב קשה למ"ש התו"י לעיל דהיכא דאיכא נר טוב יזכור ולא יטה וע"כ מיירי דאין לו נר אחר טוב ובזה שפיר גם תשמיש מצוה אסור כנ"ל. שוב עיינתי בבה"ע וראיתי שכ' מקודם דאף אי יש לו נר אחר אסור להשתמש כו' ואח"כ כתב הא דתשמיש מצוה שרי. וברור לע"ד כוונתו כנ"ל ות"ל ית' שדרכתי בדרך אמת:

שם בגמ' אמרוה כו' משמי' דר' ירמי' ולא קיבלה. לכאורה נראה שלא קיבל הטעם שאמר ר' ירמי' וי"ל משום דס"ל דאף אי כבתה זקוק לה מ"מ לא חיישינן לפשיעה. וכן י"ל דאף אי מותר להשתמש לאורה מ"מ לא חיישינן שמא יטה אלא בנר שבת שמותר. להשתמש בו אבל בנ"ח שאין עומד לכך ל"ח. אכן רש"י פי' שלא חשבו לסמוך על דבריו משמע בגוף הדין דמדליקין בהם:

שם בגמ' דאי לא אדליק מדליק. משמע דאח"כ אין מדליקין והעולם מקילין בדבר. וכ' הה"מ (פ"ד מה' חנוכה) די"מ כאן רק למצוה מן המובחר אבל גם אח"כ מדליק דהא תנן במגילה (פ"ד) דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. אך לשון דאי לא אדליק קשה לפי' זה ע"ש. ולע"ד נראה דשפיר כתבו המפ' הנ"ל דכוונת הגמ' הכא דמצותה מן המובחר הוא משתשקע החמה עד שתכלה כו'. ואי לא אדליק ימהר עוד כל זמן שלא עבר השיעור. אבל אחר שתכלה רגל מן השוק תו אין למהר דמצותה כל הלילה מן הדין. גם נ"ל דהמקילין סומכין עיקר אתי' הב' דלשיעורא דמדאמרינן אח"כ עד כמה אר"י עד דכליא ריגלא דתרמודאי נראה דקאי לתי' הב'. דאי כתי' הא' ואין זמן להדליק אח"כ. למה לא נפרש כפשוטו דכל שיש רגל מהלכת בשוק עוד מקיים המצוה כיון דיש קצת פירסום. ומאי עד כמה דפריך אלא ע"כ דס"ל תי' דלשיעורא. וי"ל עוד לפ"ז דמלבד דהלכה כר"י י"ל עוד דלתי' קמא באמת הפי' שתכלה רגל כפשוטו והוא כמו עד חצות שנמצא קצת מהלכין בשוק. ולכך ממ"נ שפיר מקילין להדליק אחר הזמן של ריגלא דתרמודאי כנ"ל. מיהו הראי' ממתני' דכל שמצותו בלילה אינו מכרעת דהא אין למדין מן הכללות. ואדרבה קצת הוכחה להיפוך מדלא קאמר הגמ' שם זה הכלל לאתויי נ"ח:

שם בגמ' א"נ לשיעורא. לכאורה הי' נראה לפרש לענין לכתחלה דצריך שידלוק כל הזמן אבל בדיעבד אינו זקוק אי כבתה, ואה"נ אי נתן בו פחות מכשיעור נמי יצא בדיעבד. דלהפוס' דאפי' בדיעבד אינו יוצא בפחות משיעור תמוה טובא למה מדליקין בפו"ש הפסולים. דאם נאמר דלא שכיח שיכבו א"כ אפי' אי כבתה זקוק נמי לישתרי. ומ"ש דלמ"ד זקוק חוששין טפי מלמ"ד א"ז כיון דפחות משיעור מעכב. אלא ודאי כמ"ש דבדיעבד אינו מעכב לכן אין לחוש שמא יכבה, ולמ"ד זקוק מעכב אף דיעבד. ופי' לשיעורא היינו לכתחילה. אך הפוס' לא כתבו כן. וגם לשון רש"י מסייע להו. ואפשר טעמם משום דבתי' קמא דאי לא אדליק מדליק משמע נמי לשון הברייתא דלכתחילה צריך להדליק תיכף ואמאי להכי פי' דלכתחילה לתי' קמא נמי בעי שיעור ובתי' בתרא מחדש דהשיעור מעכב. דדוחק לפרש (דהא דלכתחילה גם לתי' א' צריך להדליק משתשקע החמה הוא] מטעם זריזין מקדימין למצות. דא"כ לא הו"ל לומר לשון דיעבד דאי לא אדליק אלא לתרץ דזמן הדלקה קאמר וממילא נדע דזריזין מקדימין. להכי ס"ל לפוס' הנ"ל דמטעם השיעור צריך להדליק תיכף. אבל אין זה מוכרח די"ל הטעם משום דעיקר הפרסום הוא בתחילת הלילה ממש אלא דאי לא אדליק מדליק על פירסים דרגילי דתרמודאי כנ"ל:

ועי' ברי"ף דפי' לשיעורא דאחר זה השיעור יכול לכבותה או להשתמש לאורה. וכ' הר"ן ע"ז דכ"ש דיכול להסתפק מן השמן אחר השיעור ומביא חולקין ע"ז משום דאתקצאי למצותו. וא"י מה כ"ש היא הא להשתמש לאורה אין איסור כמו להסתפק שהרי מראה אין בו משום מעילה ולהסתפק מועיל א"כ י"ל דלהסתפק מודה הרי"ף דאתקצאי. ולכבותה וודאי פשיטא דאין איסור משום אתקצאי אבל להנות מהשמן אסור:

שם בגמ' ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו פי' רש"י נר אחד בכל לילה כו'. לאפוקי מה שהי' נראה לכאורה לפרש דדי בנר א' על כל ימות החנוכה. אלא שאם לא הדליק בליל א' יכול להדליק עד תשלום לילות חנוכה והמהדרין מה"מ הוסיפו להדליק בכל לילה. שהרי מהא דמברכין בכל לילה להדליק נ"ח משמע דמתחילה הי' המצוה להדליק בכל לילה דעל ההידור רחוק שיתקנו ברכה. ויש לעיין אי המצוה נר א' בבית כמו מזוזה וכמו נר שבת דכל שהדליק לשם שבת אף שהדליק מי שיהי' די. ולפ"ז אפשר דגם ב' בעלי בתים הדרים בבית אחד די להם בנר אחד. והא דאושפיזא משתתף בפריטי י"ל שהוא כדי לעשות המצוה בממונו אבל מדינא יוצא. או נימא דהמצוה על כל אדם אלא דבעה"ב מוציא כל ב"ב. אבל א"כ קשיא פשיטא דכל מצוה יכול להוציא חבירו. [אכן הר"ן פ"ק דפסחים כתב דכיון דצריך להשתתף בפריטי ואינו יוצא אלא בשל עצמו אין המצוה יכולה להתקיים ע"י אחר ומשו"ה מברך להדליק ע"ש. ומשמע דמדינא אינו יוצא בלא שיתוף. אך אם הוא סמוך על שלחן בעה"ב א"צ שיתוף כמ"ש המג"א ריש (סי' תרע"ז) בשם המהרש"ל ע"ש]. ונ"מ לפי הנ"ל במהדרין אי כ"א מצי לברך דאי מטעם שליחות א"כ המהדרין אין מכוונים להוציא ורשאי כ"א לברך. אבל אי המצוה רק על הבית וא"צ כוונה להוציא א"כ על מצות הידור בלבד א"י אי רשאי לברך. הגם די"ל דכך תיקנו וגם זה בכלל המצוה ושייך עליו ברכה. אף דאינו מחויב מ"מ שייך וציונו כדמצינו בכמה דוכתי. (וכ"מ בתה"ד שהביא הב"י (סי' תרע"ז) ובט"ז שם]. ולפ"ז יש לעיין במהדרין מן המהדרין אם שכח בליל ג' והדליק רק ב' ואח"כ נזכר אם ידליק עוד א' בברכה. אי הוי לדידהו מצוה גמורה [עי' במג"א (סי' תרנ"א ס"ק כ"ה) ובמחה"ש (ריש סי' תרע"ו) מ"ש בזה. כמו דמשמע מהא דמברך כ"א לעצמו אע"ג דכבר יצא בנר איש וביתו א"כ נראה דכך הי' המצוה להמהדרין א"כ מהדרין מה"מ נמי הכי הוא. אבל א"כ יש להקשות לב"ה דמוסיף והולך אמאי ממעט זמן בכל הלילות הא ניתוסף מצוה חדשה בכל לילה. והגם דברכת זמן אפשר היא על גוף החנוכה ולא על ההדלקה מ"מ היא גופא קשיא דעל מצוה חדשה מברכין זמן בכל מקום. ותו יש לעיין דהמג"א (סי' תרע"א סק"א) כ' דמי שיש לו שמן על ב' נרות ולחבירו אין לו כלום מוטב שיתן לחבירו משיהי' לו הידור מצוה ע"ש. א"כ נראה ג"כ דההידור אינו חשוב מצוה גמורה דפשיטא דאינו מחויב להיבטל מהמצוה בשביל לזכות חבירו. וא"כ למה מברכין המהדרין כ"א ברכה לעצמו. וגם אם שכח לברך ונזכר אחר שהדליק עיקר החיוב דאי ההידור אינו מצוה גמורה א"י עוד לברך. אכן נראה לומר בזה דודאי הוי מצוה גמורה ההידור דכך הי' התקנה שהמהדרין יעשו המצוה באופן זה. אך מ"ש המג"א דיתן לחבירו. הטעם דאין ב' הנרות והג' חשובין ב' וג' מצות. וזה המהדר אינו עושה ג"כ אלא מצוה אחת כמו המדליק נר אחד רק המצוה שלו הוא באופן זה. ונמצא דנחסר לו רק ההידור. וההידור צריך לבטל בשביל שיקיים חבירו עיקר המצוה. וא"ש ג"כ מה שאין מברכין זמן בכל ימי חנוכה דלא ניתוסף מצוה חדשה דב' וג' נרות דהיום הוי מצוה אחת כמו הנר א' דלילה ראשונה אבל שפיר כל הב' וג' נרות מן המצוה הם. ולכן אם שכח לברך עדיין הברכה שייכא בי' דלמהדרין כל הנרות מעיקר המצוה הם כנ"ל:

ויש לעיין למ"ד כבתה זקוק לה אי גם בההידור זקוק לה. ויש סברא ג"כ להיפוך דלשון כבתה אין זקוק לה משמע דאין תועלת בהדלקה שנית כיון דעיקר המצוה בהדלקה ראשונה לכן לא תיקנו חכמים לחייבו לחזור ולהדליק. א"כ י"ל דכל זמן שדולק נר המצוה זקוק ג"כ לנר ההידור דעכ"פ יש היכר על הימים לכן לנר ההידור זקוק לכו"ע:

שם בגמ' מעלין בקודש. לכאורה נ"מ בין הטעמים היכא דהדליק בליל א' ג' וכדומה אין רשאי לפחות אח"כ שוב כיון דאין מורידין. אך אין נראה דבאמת מה ענין לילה א' לחברתה להיות נקרא מעלין בקודש או מורידין. ותו הקשה לי בני א"מ נ"י מה מורידין בקודש נקרא הא דפוחת והולך. כיון דלב"ה המצוה בלילה א' רק נר אחד א"כ השאר אינו בכלל קדושת המצוה ומה שייך מעלין בקודש בזה. והשבתי לו דזה אינו אלא טעם שלא לומר כב"ש דהתקנה הי' להיות פוחת והולך דאם ניתקן כן בכוונה שפיר הי' נקרא פוחת בקודש. וא"כ שוב לדידן אף שהדליק בלילה א' יותר לית לן בה כנ"ל. אך י"ל נ"מ אם לא הי' לו בלילות ראשונים שמן רק על נר א' ובא לו שמן בליל ג' וכדומה. דלטעם ימים היוצאין יש להתחיל כסדר היום שכל העולם מדליקין בו. ולטעם מעלין בקודש סגי כשיתחיל להוסיף בכל לילה א' יותר מקודם. אך ז"א דבאמת טעם ימים אית להו לכו"ע דאי לאו הכי וכי מצוה להעלות בקודש אלא ע"כ דמעלין בקודש הוא טעם להכריע אם להדליק כנגד ימים הנכנסין או היוצאין וא"כ לכו"ע צריך להדליק כסדר כל העולם. [וכעין זה הכריע הד"מ (בסי' תרע"ב) דמי שלא הדליק כלום בליל א' ומדליק בליל ב' או ג' שידליק כשאר בני אדם. וע"כ דס"ל כנ"ל דאל"כ לטעמא דמעלין בקודש הי' ראוי להתחיל להדליק א' ולהיות אח"כ מוסיף והולך. אכן נראה, דנ"מ אם אין לו ל"ו נרות להיות מקיים מצות מוסיף והולך בכל הלילות ויש לו עשרים נרות וכדומה. דלטעם היכר הימים יתחיל לקיים המצוה כל מה דאית לי' ב' וג' לילות. ובשאר הלילות ידליק אחד אחד כיון דעכשיו יש לו יקיים עתה המצוה כתיקונה. אבל לטעם דמעלין בקודש צריך להניח ללילות אחרונות ההידור כסדר כל העולם ובלילות ראשונות ידליק אחד אחד כדי שלא להוריד בקודש:

שם בגמ' ת"ר נ"ח מצוה להניחה ע"פ ביתו מבחוץ. קשה דהו"ל למיתני להדליקה דהא קיי"ל הדלקה עושה מצוה. ואפשר משום דקתני סיפא דבשעת הסכנה מניחו ע"ש ודיו. וי"ל דעל הדלקה אין סכנה בדרך עראי. בפרט למ"ש תוס' לקמן (מ"ה.) דלא הקפידו בשעת אכילה כו'. וא"כ כיון דעל הדלקה ברגע אין סכנה י"ל דאפי' בשעת הסכנה דמניחה ע"ש מ"מ הדלקה צריך להיות מבחוץ כיון דהדלקה ע"מ. ולכך נקט גם ברישא להניחו ודוחק. וכן יל"ד בהא דלקמן נ"ח שהניחה למעלה מעשרים. ובהא דמצוה להניחה בטפח כו' ולא נקט הדלקה ועמ"ש לקמן בד"ה ת"ש כו' הדלקה במקומן בעינן]:

והנה רש"י פי' מבחוץ כו' ולא ברה"ר אלא בחצירו. נראה דדייק פתח ביתו דוקא ולא פתח חצרו. ולפ"ז בית הפתוח לרה"ר וגם לחצר גם רש"י מודה דעדיף להדליק בפתח הפתוח לרה"ר שיש יותר פירסום וגם בביתו הוא. וכ"מ מדקתני ואם הי' דר בעלי' מניחו בחלון הסמוך לרה"ר משמע אף דיש לו ג"כ חלון לחצר. ודוקא בהא פליגי רש"י ותוס' אי ביתו עדיף או מבחוץ עדיף כנ"ל. ומ"מ אף במדליק בחצר שלא בפתח ביתו כלל צ"ע אי אינו יוצא לרש"י. דאפשר כוונת רש"י הוא שאינו מחויב דוקא ברה"ר דגם זה מבחוץ מיקרי:

שם בגמ' ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו. משמע קצת דבפנים אין מעלה על הפתח. אך אנו נוהגין להדליק על הפתח כמ"ש בד"מ (סי' תרע"א) כדי שיהי' מזוזה בימין ונ"ח כו'. ואפשר לומר דהסכנה הי' אז גם בכה"ג רק על השלחן היו מניחין להדליק. אך בתוס' לא כ' כן וצ"ע. [אבל לפמ"ש התוס' לקמן (מ"ה.) דלצורך אכילה היו מניחים להם שפיר י"ל כנ"ל. וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוס' שם דשעת הסכנה הכא פי' שגזרו שלא להדליק נ"ח דאם היו מניחים על הפתח הי' ניכר שהוא נ"ח:

שם בגמ' אמר רבא צריך נר אחרת להשתמש לאורה. עי' בר"ן ולשונו אין מובן. והי' נראה כוונתו דכיון דע"כ משתמש אסור לו השימוש אע"ג שידליק נר אחרת. מ"מ קמ"ל דאף דע"כ לא ישתמש מ"מ צריך נ"א משום היכר ודוק כי פי' נכון הוא. אבל הפוס' הבינו מדבריו להיפוך דמתיר להשתמש ע"י נר אחר. [כמ"ש המג"א (סי' תרע"א ס"ק ה') בשם שו"ת הרמ"א דמה"ט מדליקין שמש ע"ש] ולדבריהם א"י הצעת לשונו דהו"ל למימר איפכא דבעלמא א"צ נר אחרת והכא צריך אף שאינו משתמש והא ודאי אין לומר דס"ל להר"ן דגם הכא א"צ נר אלא כשרוצה להשתמש דא"כ א"צ טעם היכר. וגם בחידושיו מבואר להיפוך וצ"ע ע"ש בלשונו גם פשט לשון הגמ' ורש"י לא משמע כן אלא דצריך להכין נר להשתמש אפי' אינו רוצה להשתמש משום היכרא:

שם בגמ' דת"ר כו' טמאו כל השמנים שבהיכל. וקשה וכי לא הי' שמן אחר טהור בירושלים. גם מה שהקשו התוס' שמא הסיטו. תמוה מאוד בעיני דספיקא דרבנן היא [ וכדאמרי' בנדה (ד':) דאפי' ברה"י אזלינן לקולא בספק טומאה דרבנן]. ואפי' אי הוי ודאי אין לבטל מ"ע דמנורה ע"י גזירה דרבנן. כמו שאמרו בספ'"ק דפסחים גבי משקי בית מטבחיא שהן דכן משום דטומאת משקין דרבנן לא גזרו במקדש. ע"כ הי' נלפע"ד דהתוס' הבינו כפשוטו דבאמת הי' להם שמנים טובא. אלא שבהיכל נשאר להם זה הפך בלבד ונעשה בו נס לחיבה יתירה. ולכך הקשו שפיר כיון דבאמת הי' להם שמן טהור איך לקחו זה דיש בו חשש היסט ותירצו שהי' מונח בחותם בקרקע כו'. אבל כל המפרשים לא הבינו כן. ולפ"ז צ"ל דקושי' התוס', הוא כיון דבל"ז נעשה נס הי' בוודאי בירור על חשש היסט ג"כ. עוד אפ"ל דהתוס' הבינו דבכוונה חתמו הכ"ג לשמרו מטומאה. וע"ז הקשו שפיר דמה הועיל לחשש היסט:

שם בגמ' ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד כו'. והקשה הב"י (בסי' עת"ר) דא"כ הי' הנס רק על ז' ימים. ותי' בס' זית רענן על הילקוט פ' בהעלותך ע"פ מה שהוכיח מן הספרי דאסור לכבות נרות המנורה. וא"כ הי' הנס שדלקו ז' מעל"ע שלימים יומם ולילה עם ליל ח' ג"כ. ונמצא דמה שהי' דולק בנס כל יום ראשון הי' נצרך להנס. דאם הי' הנס על פחות יום זה ולא היו רשאין לכבותו הי' חסר בליל ח' ע"ש. אכן צ"ע בזה דהא ודאי דלצורך המצוה רשאין לכבותה דהא נר מערבי היו מכבין כדי להדליק מחדש. וא"כ כשהיו רואין ביום שיש עוד שמן היו רשאין לכבותה בעבור מצות ליל ב' כיון שהי' חסר להם שמן. [ואע"ג דבמנחות (פ"ח:) אמרי' דנר שכבתה נידשן השמן נידשנה הפתילה וצריך להסיר השמן וליתן שמן אחר כמ"ש שם בשפ"א להקשות ע"ד הב"י בה' חנוכה ע"ש. היינו דווקא בכבתה מעצמה כמ"ש שם ברש"י כת"י משום דנתמלא שמנו מדשן הפתילה אבל אם מוציא הפתילה מן הנר כשהיא דולקת ומכבה לא נפסל השמן הנשאר. אך לפי' רש"י שלפנינו שם י"ל דאפי' כה"ג השמן הנשאר הוא כדשן וא"י לחזור ולהדליקו וא"כ שפיר י"ל כמ"ש בז"ר]:

שם בגמ' ר"י אומר בנ"ח פטור. משמע דמ"מ גם בעל הגמל פטור על החנות ולא אמרינן דממילא צריך הוא לשמור שלא להגדיל החבילה עד מקום הנרות כיון דברשות הניחו. לא מיבעיא לרש"י דרוב הנרות הם בחצר אלא דלפעמים מתרמי שפתוח הבית לרה"ר ודאי לא הו"ל לחוש ע"ז. אלא אפי' לפמ"ש התוס' דכל הנרות צ"ל ע"פ החצר מבחוץ לרה"ר מ"מ נראה כיון דת"ק דר"י מחייב גם בנ"ח משום דצריך להיות יושב ומשמר כמ"ש הרמב"ם (פי"ד מה' נ"מ ה' י"ג) ע"ש. א"כ י"ל גם לר"י דפוטר מ"מ אין לחייב בעל הגמל עכ"פ כיון דאפשר הי' לו להיות יושב ומשמר. ודרך צחות י"ל לשון המשנה דנקט כן דחנוני פטור על שריפת הפשתן ולא נקט פטורא דבעל גמל על שריפת החנות] משום דמסתמא בנ"ח לא הוזק החנות דשלוחי מצוה אין ניזוקין אכן גם ע"ד הפשוט נראה לפרש כן דסיפא דמתני' בהניח חנוני נרו מבחוץ לא איירי בהדליק הבירה. משום דלא שכיח להדליק עי"ז את הבירה אלא כשנכנס הפשתן תוך החנות שכיחא מלתא שידליק גם הבירה. אבל בסיפא לא הדליק כלל הבירה לכן אמר ר"י פטור דהחנוני פטור. אבל י"ל לדינא לר"י בהדליק את הבירה בנ"ח חייב בעל הגמל וצ"ע.] אכן בפנ"י בב"ק (כ"ב.) מבואר דבעל גמל נמי פטור ע"ש]. ויש לעיין בנשאר דולק אחר השיעור אי ג"כ פטור. דפשט הלשון בנ"ח פטור משמע בכל גווני. ואפשר הטעם ג"כ דאתי לאמנועי ממצוה כיון שיצטרך לשמור להחזיר מיד הנר בכלות השיעור (ויש להסתפק ג"כ כשהדליק החנוני נר שלא לצורך מצוה בחנוכה אם פטור ג"כ דהא מ"מ בעל הגמל פשע ג"כ שבחנוכה לא הו"ל להגדיל חבילתו. אך מדדייק לומר בנ"ח פטור משמע דבחנוכה לחודי' חייב דאל"כ הו"ל למימר בחנוכה פטור):

בתוס' ד"ה ד"ה דאי לא אדליק מדליק. כ' הר"י פורת דלא יאחר כו' ומ"מ ידליק מספק דמשני שינויא אחרינא כו'. והג' מהר"ל בס' נר מצוה הקשה ע"ז דאי בדיעבד יוצא אח"כ א"כ השיעור דעד שתכלה רגל מן השוק אין לו טעם. ובאמת בגמ' אפשר לפרש דמלשון דאי לא אדליק מדליק משמע קצת דבס"ד ס"ל דדוקא משתשקע הוא זמן הדלקה אבל אי לא אדליק מיד אחר שקיעה אינו מדליק כלל אף קודם שתכלה וע"ז משני התרצן דאינו כן אבל לעולם לכו"ע אחר שתכלה לא. ובדרך פלפול י"ל שכן כוונת הר"י פורת דידליק לכתחילה מיד ולא יאחר כלל דשמא לא ס"ל כתירוצא דאי לא אדליק כו' א"כ הזמן דוקא בעת שקיעה ומ"מ אי איחר ידליק מספק היינו קודם שתכלה דוקא כו' אבל הוא רחוק מן האמת, וקושית המהר"ל י"ל דנהי דזמן פירסום משוך טובא מ"מ לא חייבו חכמים אלא בזמן דעיקר הפירסום. עוד הקשה המהר"ל עמ"ש התוס' דעכשיו דמדליק בפנים אין לחוש אם יעבור הזמן. דכיון דגם בימיהם כמו בשעת הסכנה מדליקין בפנים א"כ כמו כן בעבר ולא הדליק הוי כשעת הסכנה. הגם דיכולין לחלק דכיון שהי' יכול להדליק מקודם גרע כמו בק"ש אחר חצות לחכמים. לפי' הר"י בריש ברכות דגם בדיעבד אין קורין ע"ש]. אך הוא כתב שזה דוחק. אכן נראה ראי' ברורה לחילוק זה ממ"ש בגמ' לקמן (כ"ב:) הדליק בפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום ולמ"ד הדלקה ע"מ הטעם משום דהדלקה במקומה בעינן דוקא בחוץ. ומבואר דאף בדיעבד אינו יוצא אם הדליקה בפנים אע"ג דבשעת הסכנה מדליק בפנים מ"מ בדליכא סכנה אינו יוצא אף דיעבד א"כ מוכרח החילוק הנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה