אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה טומנין › דף נא.

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה טומנין · דף נא.

דף נ:

בגמרא א"ל ר"נ כו' ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. פי' רש"י שהחמן כו' ובחול, לולי פירש"י אפשר לפרש שהחמן נכרי בשבת אלא שלא הוחמו בשבילו. והי' מיושב טפי מה דסבר ר"א דאדם חשוב שאני דכיון דאדם חשוב הוא אפשר מכוין העכו"ם גם בשבילו. וכעין זה אי' במכשירין (פ"ב מ"ה) אפי' לקולא במרחץ שהוחם בשבת כו' אם יש בה רשות ע"ש בפי' הר"ש והרע"ב]. אך במס' מו"ק משמע כפירש"י. וקצת ק' דהכא הקפיד על ר"נ ושם הקפיד ר"י נשיאה ע"ש. ולכאו' הלכה כר"נ ור"י דמעשה רב. אך הרי"ף והרא"ש העתיקו האי סוגיא משמע דבאו לאסור באדם חשוב. וצ"ע אי קאי גם אהטמנה או רק אבישולי עכו"ם. (ועי' בש"ך יו"ד (סי' קנ"ב ס"ק ב') ובמג"א (סי' רנ"ז ס"ק ט"ו) בשם כנה"ג]:

שם בגמ' ת"ר אע"פ שאמרו אין טומנין אפי' בדבר שאינו מוסיף כו' משמע דהא דמותר להוסיף ולהחליף הוא דוקא באינו מוסיף. [וכן מבואר בדברי הר"ן לעיל סו"פ במה מדליקין ועי' בלח"מ (פ"ד מה' שבת ה"ב) מסתפק בזה]. וכן הא דרשב"ג מתיר בפינה ממיחם ג"כ אינו אלא באינו מוסיף [וכמ"ש הר"ן כאן]. וכן מסתבר דדוקא באינו מוסיף דאסור להטמין מטעם שמא ירתיח בשעת ההטמנה ע"ז שייך לומר האי סברא השתא איקורי קא מיקר לי' כו' אבל בדבר המוסיף דאסור מטעם שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה אח"כ א"כ מאי מועיל מאי דעכשיו מיקר לי'. ותו מאחר דעתיד לחזור להתחמם כיון דמוסיף הבל מאי איכפת לי' בהקרה זו. משא"כ במטמין במה שאינו מוסיף ומקיר לי' מוכח ודאי שא"צ לו להיות חם כ"כ. אכן מדברי התוס' ד"ה אבל פינה כו' לא משמע הכי וצ"ע:

שם בגמ' טמן וכיסה בדבר הניטל או טמן בדבר שאינו ניטל וכיסה בדבר הניטל. קשה רישא דטמן וכיסה בדבר הניטל למה לי. ואפשר רישא לראב"ע במתני' דאוסר ליטול בטמן בדבר שאינו ניטל וסיפא לרבנן דפליגי עלי'. והא דקתני בטמן כו' וכיסה בדבר שאינו ניטל אם הי' מקצתו מגולה כו' לכאורה נראה דמתניתין פליג אהא ברייתא. וכ"נ שיטת רש"י דהכא פי' דהוי בסיס ובמתני' פי' דלא הוי בסיס דבהא פליגי תנא דמתני' עם רשב"ג. וע"ד התוס' שהקשו ממתני' קשה לי והלא בסמוך כ' התוס' דהא ברייתא אתיא כרשב"ג לקמן (קמ"ב:) אבל לרבנן דפליגי עלי' שרי במכוסות לגמרי ליטול בידים דבר שאינו ניטל כו' א"כ י"ל דמתני' נמי אתיא כרבנן דהתם, (והא דקתני נוער את הכסוי. משום דכיון דאפשר בניעור לא התירו ליטול בידים) ואולי כיון דבגמרא מייתי הברייתא בסתם על זו המשנה משמע נהו דלא פליגי. (גם י"ל משום דסתמא דמתני' דלקמן פ' נוטל נמי אתיא כרשב"ג]:

בתוס' ד"ה כיסהו כו' נראה לר"י דה"ה דמותר לגלותו כו' והא דנקט כסהו ונתגלה כו'. צ"ע דטפי הו"ל לתרוצי דנקט נתגלה מעצמו לרבותא דיותר יש להתיר במגלה בעצמו ע"ד להחזיר לכסותו אח"כ. דעדיף טפי מנתגלה מעצמו. כמו דמותר להחזיר ע"ג כירה כשנטלו ע"ד להחזירו [אבל באין דעתו להחזיר אסור דהוי כנותן בתחלה כדאמרי' לעיל (ל"ח:) בפ' כירה ה"נ י"ל דהוי כמטמין בתחלה ואסור קמ"ל דאפ"ה שרי]:

בד"ה אילו הי' ר"י כו' פי' רש"י מחמת נשיאותו כו' ור"ת מפרש כו', לכאורה יותר נראה כשיטת רש"י דלפירושו א"ש הלשון מחבבין זה את זה, דר"י אע"ג דהי' גדול מרבי חיבבו וכפף וישב לפניו, ורבי אע"ג דר"י הוי כפוף אמר רבי כבר הורה זקן, אבל לפי' ר"ת אין נראה חיבוב אלא מרבי לר"י ולא מר"י לרבי דכיון דנתחכם רבי ביותר אין רבותא מה שהי' כפוף ר"י], וצ"ל פי' מחבבין זא"ז קאי על כלל חכמים התנאים שכן הי' דרכן:

בד"ה אבל פינה כו', כבר כתבנו לתמוה על דבריהם בפ' כירה דהא מפורש הכא הטעם משום השתא אקורי מיקר א"כ לא מהני האי טעמא אלא לבטל חששא דשמא ירתיח אבל לא לחשש דשמא יחתה, וכן הקשה בלח"מ (פ"ד מה"ש ה"ג) ע"ש שנדחק ליישב] שוב ראיתי בלשון הר"ן ז"ל נראה דלא הי' בגירסתם כל לשון זה בגמ' השתא אקורי מיקר. וכן מוכרחין לומר לשיטת הרי"ף והרמב"ם דגזירה דשמא ירתיח קאי אמטמין בדבר המוסיף הבל מבעו"י והכא בשבת עסקינן. ועי' בר"ן שהביא שיטת הרמב"ם דצונן מותר להטמין להפשיר קצת וה"ה כל שנתקרר בכלי שני. ומשמע אפי' לא פינהו בכוונה כדי להטמין. אבל לפי גירסא שלנו השתא אקורי מיקר כו' י"ל דצריך דוקא לפנותו לכלי שני כדי להטמין בו. וכ"מ ברא"ש וכ"כ הר"ן]:

בד"ה או שטמן כו' הקשה בקונטרס כו' ומתרץ כו' וקשה כו' ועוד קשה לר"ת כו'. ונראה ליישב פירש"י דבמתני' דנוטל את הכיסוי. והן נופלות איירי שיש כיסוי על הקדירה והגיזין מונחין על הכיסוי. ולהכי אין הכיסוי בסיס להגיזין דכל הכיסוי בטל להקדירה כמ"ש רש"י לעיל בפ' המשנה דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות הקדירה ע"ש]. והקדירה אין לה שייכות להיות בסיס לגיזין שעל הכיסוי. אבל הכא פי' רש"י וכיסה על פי' דבר המוכן כגון כלי ע"ש. ומינה נמי דהא דקתני וכיסה בדבר שאינו ניטל נמי איירי בהכי שכיסה גם חלל הקדירה על פי' בדבר שאינו ניטל. ובכה"ג שפיר כל הקדירה נעשה בסיס להכיסוי שהיא מוקצה. ולפ"ז לקמן באבן שע"פ החבית צ"ל נמי דאיירי שהאבן מונח ע"פ חלל החבית. אבל במונח על הכיסוי אינו בסיס כנ"ל:

בא"ד אור"ת כו' שהקדירה בלועה בתוכה כו' עי' מ"ש מהרש"א ומהר"ם בזה ( לתרץ אמאי לא יגבי' את הכיסוי מצדדי' מלמטה וינער ממנו הדבר שאינו ניטל]. ולפי דעתי לק"מ דהכא איירי דכל הכיסוי מכוסה בדבר שאינו ניטל והיינו גג הכיסוי עם דפנותי' ואם הדופן של הכיסוי שמסבב הקדירה מגולה הוי בכלל מקצתה מגולה. ומאי דקתני ואם לאו שאינו מגולה היינו שגם דופן קצר של הכיסוי מכוסה בדבר המוקצה וא"י ליגע בכיסוי להגבי' אותה וז"ב:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה