אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה טומנין › דף נ:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה טומנין · דף נ:

דף נ.

בגמ' אבל לא סורק. פירש"י דודאי משיר והוי פסיק רישא ובתוס' הביאו דהתם בנזיר מפורש הטעם משום דמכוין להשיר נימין המדולדלות ע"ש. וצ"ל דשם בנזיר לאו סתמא דגמ' היא אלא רבה הוא דאמר לה וס"ל דגם בפסיק רישא מתיר ר"ש. אבל לדידן דבפ"ר מודה ר"ש דאסור א"צ להאי טעמא. ועי' לקמן (קלג.) דמעיקרא הוי ס"ל נמי לאביי דגם בפ"ר מתיר ר"ש אלא לבתר דשמעה מרבא קיבלה, א"כ י"ל דגם רבה ס"ל הכי [והא דמשמע בכתובות (ו':) דרבה נמי ס"ל דמודה ר"ש בפ"ר צ"ע מסוגיא הנ"ל דלקמן דמשמע דאביי שמעה מרבא ולא מרבה דהוי רבי' דאביי]. אבל לדידן שפיר פי' רש"י הטעם משום דהוי פ"ר וכן פי' הרע"ב שם בנזיר [ועמ"ש לקמן (ע"ה.) ועי' בשו"ת הריב"ש (סי' שצ"ד) ובאורח מישור בנזיר מ"ש בזה]:

שם בגמ' אלא הא והא ר"י ותרי תנאי אליבא דר"י. לכאורה קשה דהא יכול לתרץ ג"כ כדלעיל דהא ר"י והא ר"ש ותרי תנאי אליבא דר"ש בחפיפה. וצ"ל דלא ניחא להו לשנויי הכי ולומר דברייתא פליגא אסתמא דמתני דס"ל אליבא דר"ש דנזיר חופף. וי"ל עוד דס"ל להגמ' דאם נאמר דחול ונתר גריד הכסף שהיא קשה מאוד אין סברא לומר דס"ל למתני' דלא הוי פסיק רישא בשער דהא ודאי דיותר בנקל משיר השער ולפ"ז למאי דמתרצין דהא והא ר"י למאן דס"ל אליבא דר"י דאסור לחוף כלי כסף בנתר וחול והיינו משום דגורד את הכסף. ע"כ פליג אמתני' דנזיר חופף דלדידי' הוי פסיק רישא ואסור אף לר"ש. ובזה י"ל מה שהקשו המהרש"א והמהר"ם בהא דאמרי' במאי אוקימתא כר"י אימא סיפא כו' דמשמע דאי אתי כר"ש ניחא הא אי נימא דאתיא כר"ש קשה הך מתני' דנזיר חופף כו'. ולהנ"ל י"ל דהכי קמקשה לי' אמאי אינו מתרץ דתרי תנאי אליבא דר"ש בחפיפה וכנ"ל. כיון דאי נמי אוקימתא כר"י קשיא סיפא א"כ טפי הוי ניחא לאוקמא כר"ש דלא תקשי רישא אסיפא כמ"ש התוס':

שם בגמ' ואינהו כמאן סברוה כו' לכאורה קשה מאי קושיא דהא קתני לעיל בברייתא אבל פניו ידיו ורגליו מותר א"כ ס"ל כהך ברייתא. ולמאי דמתרץ לעיל דמיירי באשה ניחא דבדידה ליכא איסור כלל אבל לאינך תירוצי ע"כ ס"ל כאמימר ור"א. וי"ל דאפי' למר זוטרא דאוסר משום לא ילבש וגו' היינו דוקא משום שמשיר השער (כעין הא דאי' בנזיר (נ"ט.) במעביר שער בית השחי ע"ש] א"כ גם לאידך תירוצי בסריס וקטן אין ראי' מאחר דלית להו שער. אך א"צ לזה די"ל דהא דמוקמינן בסריס וקטן הוא משום דאשכחן הכא מאן דמתיר לחוף אבל אין להוכיח מכאן כוותי' כיון דמצי לאוקמא באשה כנ"ל:

שם בגמ' לעולם דלא נתקלקלה כו' שמא נתקלקלה. פי' רש"י אי שרית לי' ליטול לכתחילה כו' משמע דמפרש דראב"ע אוסר אפי' ליטול שמא יבוא להחזיר אף לכשיתקלקל. ולדבריו קשה להבין לשון המשנה דקתני שמא יטול וא"י להחזיר וכיון דעיקר האיסור שמא יחזיר הו"ל למימר והוא יחזיר. גם אין מובן מאי דקאמר לעולם דלא נתקלקלה דהא לא איירי הכא בשכבר נטל שאפשר לידע אם נתקלקל אלא לענין ליטול אי חיישינן שיחזיר אחר שיתקלקל. עוד קשה דהו"ל למימר חוששין שמא תתקלקל הגומא וכן הקשה הרשב"א ז"ל וע"ש מה שדחק לתרץ. ולולי דבריהם ניחא יותר לפרש בגמ' דעיקר הפלוגתא דוקא בשכבר נטל אי שרי להחזיר אף בלא נתקלקלה שמא יבוא להחזיר אף בנתקלקלה. וראב"ע עצה טובה קמ"ל שלא יטול שאם יטול לא יוכל להחזיר. דגם לפי' רש"י ע"כ צריכין לומר דאפי' כבר נטל אסור להחזיר דהאיך נאסור ליטול ע"מ להחזיר ולהחזיר גופא יהי' מותר. וא"כ למה לן לאפושי פלוגתא ולומר דראב"ע אוסר אף ליטול וצ"ע:

שם בגמ' א"ר הונא כו' דצה ושלפה והדר דצה שריא משמע דצריך ב' פעמים לתחוב קודם שבת אבל דצה פעם אחת אסור ליטול בשבת. אך י"ל דהא דקאמר והדר דצה להורות דדוקא דיעבד בשכבר נתקע מותר ליטול משם אבל לתקוע לכתחילה שם בשבת וליטלו אח"כ אסור. ולפ"ז בדיעבד אם נתחב מותר ליטלו אפי' לא דצה אלא פעם אחת קודם שבת. ועי' בב"י (סי' שי"ד) שהביא דברי המרדכי והתה"ד וברמ"א שם]. אך יש לתמוה דאמאי יהי' אסור דהא הו"ל דבר שא"מ דמותר דאי הוי פסיק רישא לכו"ע אסור כשמרחיב הגומא [לפי' התוס' לעיל (מ"ד.) ועי' במג"א שם (ס"ק ה' שהאריך בזה]:

בתוס' ד"ה הטומן כו' ואור"י דרגילות הוא שמתוספין מחמת ליחלוחית כו'. בזה י"ל מ"ש התוס' (מ"ד.) סוד"ה דכו"ע. אמאי מסיק הכא בתיובתא לשמואל ור"ה ולא מוקמינן מתני' דהטמנה גם כן בדצה ושלפה. אך למ"ש התוס' הכא דמיירי בשנתוספין אתי שפיר דאינו מועיל דיצה ושליפה כיון שמתפשטין ומתרווחין לאחר דיצה וא"י להוציאו וליטלו אלא א"כ מזיז עפר:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה