אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה טומנין › דף נ.

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה טומנין · דף נ.

דף מט:

בגמ' אלא אי אתמר הכי אתמר כו' כ' בתוס' דטפי ניחא לגרוס אלא אמר רבא כו', אך קשה דלפ"ז מה הוי ס"ד דרבא לומר על משנה זו כך וכי לא ידע הסיפא, וגם אי לא לא אמר הדין על המשנה רק על ברייתא אחרת מ"מ הא כל המשניות הוי שגור בפיהם, [כדמשמע בתוס' במנחות (ה'.) ד"ה חסר ולעיל (מ"ד.) בתוס' ד"ה דכ"ע] אבל נראה דהכי פירושא דמאי דאמר רבא ל"ש אלא שלא טמן הפי' שלא טמן בו כבר רק בשבת זו בא לטמון, אבל טמן פי' שכבר יחדו להטמנה מטלטלין א"כ פי' רבא עתה דבריו הראשונים כנ"ל:

שם בגמ' רבינא אמר בשל הפתק שנו. פרש"י ותוס' ליישב דברי רבא בא דבטמן מותר ומתני' דאוסר בטמן איירי בשל הפתק ומאי דאמרי' תניא כוותי' דרבינא משום דדוקא בהפתק אסור בברייתא. אבל קשה כיון דהא דקתני ואם התקינו כו' מטלטלין אותן משמע במעשה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה לא אמרו כו' גבי ואם התקינה למיתוח. א"כ י"ל דבשל הפתק גם יחוד לא מהני ובעי התקינו במעשה לכן נקט הברייתא הפתק ולעולם גם בשאינו של הפתק בעי יחוד. איברא דלקמן (קכו.) בתוס' ד"ה בין קשור כתבו דהתקינו שייך גם בלי מעשה ע"ש מ"מ תניא נמי הכי לא מתיישב שפיר [כיון דמצינו ג"כ התקינה במעשה כנ"ל]. ותו קשה כיון דברייתא לא איירי בהטמנה כלל. י"ל דגם בלא הטמנה מותר של הפתק. אכן התוס' כ' בהדיא דלרבינא ג"כ אסור בלא טמן אף באינו של הפתק. א"כ ע"כ צ"ל דהברייתא איירי בהטמנה. אבל זה דוחק. ועי' תוס' לעיל (מ"ח.) ד"ה וכי כו' שנדחקו לפרש אליבא דרבינא ע"ש. לכן הי' נלע"ד לולי פרש"י ותוס' דרבינא בא לומר דמתני' איירי אף ביחדו להטמנה ומשו"ה אמר בשל הפתק שנו לכך לא מועיל יחוד ובעי דוקא מעשה כדתניא כוותי' דבהפתק בעי התקינו דוקא ואפשר ג"כ דלא פליג לדינא אמימרא דרבא אלא באוקימתא דמתני' מר מוקי באינו של הפתק ולא יחדו ומר מוקי בהפתק אף שיחדו כדכתיבנא:

ועי' ברי"ף שלא הביא הא דרבינא דבשל הפתק שנו משמע דלא ס"ל כרבינא אלא כסתמא דגמ' דדחי דברי רבא דמייתי מעיקרא ולעולם אינו מועיל הטמנה גרידא. ואין להקשות דמ"מ הו"ל להרי"ף להביא דבשל הפתק אף יחוד לא מהני כיון דרבינא מחמיר בשל הפתק לענין הטמנה. די"ל דס"ל כמ"ש התוס' דאף רבינא לא אמר דבהפתק לא יועיל יחוד ודוקא הטמנה לחוד לא מהני וכ"כ הרא"ש להדיא ע"ש ותראה דיש ט"ס בדבריו. וצ"ל והא דקאמר רבי וכ"כ בקרבן נתנאל] דהי' קשה לו דלמאי דמתרץ רבינא דברי רבא דהטמנה ג"כ מהני מה מקום שוב לדברי רבי דמייתי מיני' סייעתא דיחוד מהני משו"ה כ' דהתם בשל הפתק דהטמנה לחוד אינו מועיל. וע"ז קאמר רבי דיחוד מהני. אבל דברי הר"ן תמוהים שכ' דמוכח בגמ' דבשאינן של הפתק בטמן לחוד סגי דמהיכן מוכח דהלכה כרבינא והרי הרי"ף לא פסק כוותי' מדלא הביאו (וכ"מ בחי' הרשב"א ע"ש שהניח בתימא דברי הרי"ף למה לא הביא דרבינא דהוא בתרא. וכ"כ בב"י (סי' רנ"ט) לדעת הרי"ף דלית הלכתא כרבינא ע"ש]:

שם בגמ' אלא ר"א דאמר כמאן הוא דאמר כהאי תנא כו'. יש לפרש דלמאי דמסקינן דאיכא תנא דס"ל דתלוי בישיבה רשב"ג נמי ס"ל הכי ודוקא לס"ד דגמ' לא ס"ל לפרש דברי רשב"ג דאמר א"צ לקשר דמצריך ישיבה מאחר שלא נזכר בדבריו. וכן לשמואל דס"ל דמהני חישב לק"מ כיון דרשב"ג קאי אדברי ת"ק דמיירי בנמלך עליהן לישיבה דהיינו חישב. אבל למאי דמסקינן דאיכא תנאי דס"ל הכי שפיר י"ל דגם רשב"ג ס"ל כן. ודוקא קישור א"צ אבל ישיבה צריך למאי דמשמע פשטות סוגיא דגמ' דישב עדיף מחישב. וכמ"ש בסמוך בדברי התוס'. אך לפ"ז קשה לשמואל דלמה לי' לעשות מחלוקת בין רשב"ג להנך תנאי דהך סייעתא דר"א ממתני' דקש בוודאי שמיעא לי' לשמואל דהא מתני' הוא לקמן. ולמה לא נאמר כנ"ל דרשב"ג ס"ל נמי דבעי ישיבה. וי"ל למאי דאמרינן לקמן דגם לרבנן דס"ל דצריך מעשה היינו דוקא במידי דבר מעשה אבל מידי דלאו בר מיעבדא בי' מעשה א"צ שום דבר אבל למאן דאית לי' יושב אין חילוק בזה ואף במידי דלאו בר מעשה בעי ישיבה. וכן אף בבית המשתה ובבה"א לפי' הר"ן שאכתוב בסמוך. א"כ אין לומר דרשב"ג מצריך ישיבה דלפ"ז מחמיר את"ק ומדקאמר אין צריך משמע דמקיל [וכן משמע לקמן (קכ"ז:) דרשב"ג ס"ל דמהני מחשבה לחוד]:

בתוס' ד"ה ואם יצא כו' דלכאורה ישיבה גריעא ממחשבה וקשה דמנ"ל לומר כן דמפשטות הסוגיא משמע דמחשבה קיל מישיבה ואיכא ג' דרגות דקישור עדיף מישב ומחשבה גרידתא גרע מישיבה. וי"ל שהוכיחו התוס' דישיבה גריעא ממחשבה מהא דאמרי' מדלא התיר רחב"ע אלא בבית המשתה ש"מ דבעלמא קשר אין לא קשר לא. ואם נאמר דישיבה עדיפא ממחשבה אין ראי' דבעינן קישור די"ל דהא דבעי רחב"ע טעמא דבית המשתה כדי שלא להצריך עכ"פ ישיבה, אך למ"ש בחי' הר"ן אין זו ראי' דהוא מפרש בהא דאמרינן לקמן דדוקא במידי דבר מיעבד מעשה בעי קישור הטעם דמאחר דאם רוצה להשתמש בו צריך לעשות אותו המעשה והוא לא עשה חיישינן דלמא לא מקיימא מחשבתו. ומשו"ה בבית המשתה שהוא טרוד דליכא הוכחה די"ל שלא עשה המעשה משום טירדא מותר. נמצא דלא התירו כלל להקל משום טירדא אלא משום דבכה"ג מדינא מותר וכנ"ל. ולפ"ז למאן דבעי ישיבה אף בבית המשתה אסור כיון דבישיבה ליכא טעם הנ"ל. א"כ אין ראי' דלעולם י"ל דישיבה עדיף ממחשבה ומ"מ ליכא למימר דרחב"ע ס"ל דבעי ישיבה דא"כ למה התיר בבית המשתה. אכן יש להקשות לפי' הר"ן מהא דמייתי סייעתא לר"א ממתני' דקש שע"ג המטה דהא שפיר י"ל דאתיא כרבנן דס"ל דבעי מעשה במידי דבר עבידא בי' מעשה ומטעם הנ"ל. ובקש לא שייך האי טעמא דחה מעשה שייך שהי' לו לעשות בו משו"ה מותר. משא"כ למאי דמשמע מדברי רש"י דמפרש טעמא דרבנן דמתירין במידי דלאו בר מיעבד מעשה משום שאינו יכול להראות שום הוכחה שרוצה להשתמש בו. י"ל קצת דליכא למימר דהא מתני' דקש שע"ג המטה אתיא כרבנן דא"כ עכ"פ לא הי' לו להתיר בלא חישוב כיון שהי' יכול להזמין במחשבה. איברא דבלשון רש"י ד"ה או שהי' כו' ששכב עליו מבעוד יום ואע"פ שלא יחדו לכך ולא חישב. משמע דגם קש הוי בר עבידא בי' מעשה דאל"כ מאי יחדו שייך ואפשר דאית בי' מעשה דנענוע שלא יהא צבור וקשה ויהי' נוח לשכיבה כנראה ממ"ש רש"י בד"ה קש] צ"ע:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה