שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה טומנין · דף מט:
בגמ' אבא שלחא הוה ואמר הביאו כו' פירש"י ואמר בחול והוכיח ר"י בר"י מזה דאין דרך אומן להקפיד, ובתוס' פי' דאמר בשבת, ואיכא נ"מ לדינא דהא בסמוך פריך מנסרים דקתני ושל אומן כו' ומשני שאני נסרים דקפיד עלייהו, ואח"כ מסיק כתנאי עורות של בעה"ב כו' א"כ לכאורה כיון דפליגי תנאי י"ל דברייתא דנסרים אתיא כהאי תנא, ולעולם לר"י דקיי"ל כוותי' גם נסרים מותר וא"צ לחלק בין שלחין לנסרים, אכן הפוס' פסקו לחלק בינייהו כדאי' בטוש"ע (סי' ש"ח), ע"כ נראה דס"ל כפירש"י וממילא כיון דהא דקיי"ל כר"י היא מה"ט דחזינן דלא קפיד אין להוכיח מעורות על נסרים די"ל דבנסרים קפיד טפי אבל לפי' התוס' אין שום ראי' שאין מקפידין בשלחין טפי מבנסרים, ושוב י"ל דלר"י דמתיר בעורות של אומן אע"ג דאיכא למימר דקפיד עלייהו ה"ה דבנסרים מותר אפי' בשל אומן:
בתוס' ד"ה לא אמרו כו' לרבות עור משהופשט כו' וי"ל דהתם בשיחדו לישיבה, עי' שם בסוגיא דפליגי ר"י ור"א אי סגי בראוי לקבל טומאה ומרבה עור משהופשט או בעי שיקבל מיד טומאה וממעט עור משהופשט, ובתוס' כאן נקטו דברי ר"י ולדידי' בעי כיבוס כשהוא ראוי לקבל טומאה, ולפ"ז מ"ש התוס' כשיחדו אין כוונתם דוקא כשיחדו דהא ביחדו גם לר"א צריך כיבוס אלא כיון דאם יחדו מקבל טומאה שוב גם בלי יחוד בעי כיבוס לר"י הואיל וראוי לקבל טומאה ביחוד בלי מעשה, ע"ש בזבחים מבואר דבהא פליגי היכא דבעי מחשבה ושם האריכו בתוס':