אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה טומנין › דף מט.

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה טומנין · דף מט.

דף מח:

בגמרא איבעיא להו לחין מחמת עצמם כו' ונראה דמקום הספק הוא מדקתני במתני' בזמן שהן לחין ולא תני סתמא בלחין לכך משמע להו בזמן שעודן לחין שלא ניטל הלחלוחית שהי' להן מצד עצמן כנ"ל, [וכעין זה כ' בתוס' רע"ק בשם הש"ל, אך קשה לפ"ז למסקנא דרבי אושעיא נמי דוקא בלחין מחמת עצמן מ"ט לא תני כלשון המשנה]:

שם בגמ' שפעם אחת גזרה מלכות כו' ינקרו את מוחו כו' ונטלן מראשו, משמע דהגזירה לא הי' אלא על תפלין של ראש, וכן מפורש לקמן (ק"ל.) שכל המניח תפילין על ראשו ע"ש] היינו לפי שתש"ר מנקרין עיניהם של אוה"ע כמ"ש וראו כל ע"ה כו' אלו תפלין שבראש כדאי' במנחות (ל"ה:) ע"ש:

שם בגמ' איבעיא להו ר"י אנסורת כו', ויש לתמוה דמאחר דאין הלכה כמותו למה שקלינן וטרינן אליבי', ודוחק לומר דאי ר"י קאי אנעורת י"ל דבנסורת לרבנן נמי אסור בדקה, ונ"ל דנ"מ לדידן ג"כ למאי דקיי"ל דצריכין להרחיק מכותל חבירו בכל הנך דנזכרים במתני' כדאי' בב"ב (י"ט.) ע"ש [ואע"ג דהתם לא תני אלא גפת וזבל כו' דמוסיפין הבל גם ביבשין, נראה דגם אלו שמוסיפין הבל בלחין צריכין להרחיק מן הכותל בעודן לחין, וכ"מ בירושלמי כאן, וה"ה לר"י בנעורת דקה], והתם י"ל דאף חכמים מודו לר"י דאוסר בדקה, דהא ליכא למימר דפליגי הכא אי דקה מחמם דאין סברא לומר שיחלקו במציאות אלא ודאי דלכו"ע דקה מחמם מעט ומוסיף הבל, ופליגי ת"ק ור"י אי גזרינן בחימום מועט כזה שיבוא לחתות או לא, אבל לענין נזק לכו"ע מרחיקין מאחר שמוסיף הבל אף מעט, אכן לכאורה קשה לפ"ז במה דשקלינן וטרינן התם בב"ב בהא דהתם קתני נמי סלעים ולענין הטמנה לא נזכר במתני' דהכא, הא י"ל כנ"ל דבחימום מועט לא גזרו שמא יבוא לחתות, אך י"ל דהי' ידוע להם דסלעים מוסיפין הבל הרבה ואיכא למיגזר בהו שמא יחתה, וצ"ל הטעם משום דבסלעים אינו עשוי להטמין לא גזרו בהו ע"ש [ברש"י ותוס', אכן לפי' הר"ח שם דלמסקנא אין שום הבל בסלעים שוב קשה דהו"מ למימר דאיכא בהו מעט הבל וכנ"ל]:

בתוס' ד"ה אביי כו' אבל לא חייש שמא יישן, לדבריהם רבא דהלכה כמותו מחמיר שיזהר נמי שלא יישן ולאביי אע"פ שאינו זהיר משינה מניח כמ"ש התוס' להדיא בסוכה, ולפי' רש"י הוא להיפוך דרבא מקיל וסגי בהא שיכול ליזהר משינה, ומ"ש התוס' כדפי' בקונטרס היינו בהא דמפרש רש"י שיוכל לשמור עצמו מלהפיח דלא נטעה לפרש דלא אמר אביי אלא גוף האיסור שלא יפיח:

בסה"ד ומיהו אביי נמי מודה דאסור לישן בהן כדתניא בפ' הישן דאסור לישן כו' שינת עראי:

באמת לא קיי"ל הכי דמסקינן התם בגמ' דבראשו מותר לישן שינת עראי ודוקא בדנקיט להו בידו אסור משום שמא יפלו מידו ע"ש בפי' רש"י ובבעה"מ, וכן פי' הר"י והרא"ש בברכות (כ"ג:) וכ"פ בטור או"ח (סי' מ"ד ע"ש,] וצ"ל דלאו דוקא נקטו ברייתא זו ועיקר כוונתם לאיסור שינת קבע, וכן נראה מדבריהם בסוכה בפ' הישן שהביאו התוס' סוגיא דהכא בד"ה אבל לא שינת קבע וכתבו כמ"ש כאן ע"ש [דמשמע דס"ל ג"כ כפי' רש"י, אכן לדעת הרמב"ם אסור גם בשינת עראי בעודן בראשו כמ"ש בב"י (סי' מ"ד) וכ"פ בשו"ע שם וכ"כ הרשב"א כאן]:

ברש"י ד"ה נוטל את הכיסוי והן נופלות דלא נעשה בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות קדרה, וקשה דהא לקמן בפ' נוטל (קמ"ב:) אמרינן באבן שע"ג החבית במניח נעשה בסיס ע"ש, אע"ג דהתם נמי י"ל דבטל האבן לגבי חבית, ודוחק לפרש דהתם שאני שהנחת האבן אינו לצורך החבית, [ועוד דלקמן (קכ"ה:) משמע דגם במונח לצורך החבית ס"ל לרבה דנעשה בסיס ופליג אדר"י דס"ל דנעשה כיסוי לחבית ע"ש], ותו דלמה דחיק לפרש התם מתני' בשכח אכתי י"ל במניח ולצורך החבית כי אורחי', וי"ל קצת דבחבית אין ברור לו שיצטרך להשתמש וליטול ממנו בשבת, אבל בהטמנה שיודע בודאי שיצטרך ליטלו בשבת לא נעשה בסיס ונעשה כיסוי, וכעין סברת התוס' בפ' כירה (מ"ג:) ולקמן (נ"א.) אבל אין זה במשמעות דברי רש"י, ומצאתי בתוס', רע"ק ז"ל בפ' נוטל עמד שם בזה והאריך ע"ש. אבל הנלע"ד ליישב קצת בהקדם החילוק בין אבן התם דלא בטל לגבי חבית ולעיל (מ"ח.) משמע דדוקא מוכין דדמיהם יקרים לא מבטל אינש, וכתבתי שם לחלק הואיל והקופה דרך אדם ליחדה לצורך הטמנת הקדירה משו"ה בטל להקדירה ומותר בטלטול אבל תשמיש האבן עראי היא ואיזה אבן שמזדמן לו באותה שעה מניחו עליו לכן לא מיקרי יחוד, וכן משמעות הפוס' בטוש"ע שם, וע"פ זה יש לפרש גם בדברי רש"י הטעם הזה דלכך אין הכיסוי בסיס לגבי הקופה דבאמת אי נחשב זאת לקביעות יהי' תורת כלי גם על הקופה רק משום דאין אדם מבטל קופה מוכין וצמר הואיל ודמיהן יקרים כדלעיל, א"כ י"ל דזה דוקא לענין שיהי' בטל לעולם כיון דיחוד לשעה לא מהני רק שיבטלנו לעולם ואין דרך אדם להפקיר קופה של מוכין, אבל עכ"פ לשעה זו ודאי בטל לגבי הקדירה, ונהי דביטול לשעה לא מהני להתיר הקופה בטלטול אבל מהני מיהא לענין זה שלא יהי' הכיסוי בסיס להקופה דאדרבה הקופה בטל להכיסוי הואיל ויחדה לשעה זו לצורך הטמנה כנ"ל, אבל באבן דלא מיקרי יחוד כלל אף לשעה דהוא דרך עראי ומקרה כנ"ל לכך שפיר חשיב בסיס כנ"ל, ועמ"ש לקמן (נ"א.) בתוס' ד"ה או שטמן:

בתוס' ד"ה טומנין כו' הא דאמר בפ"ק דביצה נותנין את העור לפני הדורסן כו', כוונתם למאי דמסיים שם ואין מגביהין את העור אא"כ יש עליו כזית בשר וב"ה מתירין, דבהא ליכא אלא טלטול גרידא ומותר רק משום שהתירו סופן משום תחילתן, דמהך דאין נותנין לפני הדורסן אין ראי' די"ל דדוקא לפני הדורסן אסור משום דהוי מעבד דע"י הדריסה נעבדין העורות משום הכי צריך התם הטעם דהתירו סופן משום תחלתן [וכ"כ בתוס' הגרע"ק כאן, ומ"ש בפנ"י ביצה (ט':) דהתוס' סמכו עיקר קושיתם מפ' כל כתבי דבהא דביצה לאו משום מוקצה הוא כנ"ל, לא משמע כן בדברי התוס' בזבחים (צ"ד.) ד"ה מנין ע"ש]:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה