שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה בהמה · דף נה.
בגמ'. א"ל ר"ז לר"ס כו' אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר דאמר ר"א כו'. וקשה הא מסיק משום דלפניך גלוי לפניהם מי גלוי אבל היכי דיודע דלא מקבלים לא מצינו קפידא. איברא דבתוס' פי' דגם כאן מיירי בספק אם יקבלו אבל לשון דלא מקבלי משמע שהי' יודע שלא יקבלו. לכן נראה דכיון דחמור עונשו כל כך חפץ ר' זירא דלוכחינהו אע"ג דאין חיוב בדבר. ומ"ש התוס' מוטב שיהיו שוגגין כבר כתבתי דל"ד להכא דמזידין הן:
שם בגמ' והיינו דכתיב כו' וממקדשי תחלו כו' אלא ממקודשי. וקשה דבאותו פסוק שאמר על כ"א א"ע התיו אל תגשו יחזור ויאמר ממקדשי תחלו. ותו קשה לפי' רש"י א"כ למה מייתי הגמ' פסוק הראשון דכתיבת תיו כיון דבפסוק זה עצמו שנאמר בו וממקדשי תחלו יש חזרה. ע"כ לולי פרש"י נלע"ד לפרש דמסתמא ג"כ הי' נמצא צדיקים הרבה שלא היו יכולין למחות ולכן כשהסכים הקב"ה למדה הי' בזה חזרה אשר לא חתם תיו של הצלה רק על אלו שלא היו יכולין למחות. ובזה נתיישב הכל דבפסוק זה האחרון ליכא חזרה כלל רק אשר עליהם התיו אל תגשו הם אותם שא"י למחות, והשאר אף שקיימו התורה כו' נענשו והללו שא"י למחות ניצלו שעליהם התיו כנ"ל:
בתוס' ד"ה ואע"ג כו' אבל היכא דודאי לא מקבלו הנח להם מוטב שיהיו שוגגין כו' כדאמרינן בהמביא כו'. צ"ע הא לא דמי להתם. די"ל דדוקא היכא דלא ידעי מהאיסור כמו התם בתוספות יוה"כ א"צ להודיען היכא דודאי לא מקבלי כיון דאם לא יודעין יהיו שוגגין וכשיודיען יהיו מזידין. אבל הכא דידעי שאסור ואפ"ה עבדי והתוכחה הוא להוכיח להם עונש החוטא ולביישם כדי שלא יעשו עוד כן. למה לא יתחייב אפי' היכא דלא מקבלי כיון דמ"מ הם מזידין. ויותר יש להוכיח כדברי התוס' מהא דהכא דאמרה מדה"ד אם לפניך גלוי להם מי גלוי. משמע דאם הי' גלוי להם לא הי' להם למחות, אבל גם זה יש לדחות דאם הי' גלוי להם שלא ישמעו הגם דחייבים להוכיח. מ"מ לא היו ראוין להיות נענשין כמו הרשעים ולומר עליהם מה נשתנו אלו מאלו. אך לפמ"ש התוס' מיושב מה שלא השיב ר' סימון לר"ז כלום. משום שהוא הי' יודע דאם יוכיחם לא יקבלו ממנו ובכה"ג א"צ להוכיח ולכן לא חש להשיבו. דמהא דמייתי ר"ז ראי' ליכא הוכחה אלא היכא דהוי ספק שיקבלו ממנו כמ"ש מדה"ד להם מי גלוי. אבל אם בודאי לא יקבלו ממנו אין ראי' משם דצריך להוכיח כנ"ל:
בד"ה ועל כו' לא מקרא קאמר הכי אלא מסברא כו'. ולולי דבריהם יש לפרש דפסיק לקרא לתרי מילי. והכי פירושו על מצחות וגו' הנאנחים והנאנקים הם הצדיקים. על כל התועבות הנעשים בתוכה הם הרשעים, [ וכעין זה פי' גם המהרש"א ע"ש] אבל מ"מ קשה מנ"ל דעל הצדיקים תיו של דיו ועל הרשעים תיו של דם. דלפ"ז קשה סיום הפסוק וע"כ איש א"ע התיו אל תגשו הלא גם על הרשעים הי' תיו, וצריך לפרש אשר עליו התיו של תחי' אל תגשו:
בד"ה קצת כו' קשה לרשב"א כו' דאין להקב"ה חימה על ישראל, לכאורה י"ל דאע"ג דאין חימה להקב"ה כדכתי' חימה אין לי מ"מ מלאך חימה יש השולט גם על ישראל, אך מהאי סוגיא דנדרים שהביאו התוס' משמע דגם למלאך ששמו חימה אין שליטה על ישראל, דאל"כ מאי פרכינן התם מדכתי' כי יגורתי וגו' והחימה דקאי על המלאך, כדאי' במד"ר תשא (פ' מ"א) ע"ש, ועוד דבנדרים שם אמרי' שהרגו משה לחימה מדכתי' חימה אין לי משמע דהאי קרא נמי קאי על המלאך] א"כ שפיר הקשו התוס':
בד"ה ושמואל כו' אור"ת כו' ומפרש דשמואל מימי חזאל דייק כו'. והנה בלשון רש"י נראה ישוב קושיא זו דאע"ג דבימי אליהו תמה זכות אבות מ"מ גם בימי חזאל נזכר זכות אבות ע"י רחמים. וממילא מיושב מה שהקשו התוס' אמה שמזכירין גם היום זכות אבות אע"ג דכבר תמה כו'. ולהנ"ל ניחא דע"י רחמים גם אח"כ נזכר זכות אבות: