אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה בהמה › דף נג.

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה בהמה · דף נג.

דף נב:

בגמרא פשיטא דילמא נפלה לי' ואתי לאתויי כו', ואין מובן כלל מה פשיטות היא זה בפרט אי הוי תנא סתמא להתיר איך נדע מעצמינו לגזור, ואפי' אי נימא דקושי' הגמ' פשיטא פי' מכח דמרישא שמעינן לה, ומ"ש התוס' דכן הוא דרך משניות בכמה מקומות אינו מוכרח כל כך, [כמו שנראה בדברי התוס' בחולין ר"פ אלו טריפות ע"ש], מ"מ קשה הלשון דילמא נפיל כו' כיון דעיקר הפירכא מכח הרישא, ונ"ל קצת הפי' הנ"ל דלעולם מכח הרישא מקשה, אלא דלכאורה יש לדחות ולומר איפכא דהסיפא אתי להורות דבזמן שאינה קשורה בשבת אסור בכל גווני אף דהי' קשורה מע"ש, דלא תימא דקשורה דרישא היינו מטעם דבעינן שיהא מיוחד לכך מע"ש, אבל כשניתר הקשר בשבת לא איכפת לן דלא חיישינן דילמא נפיל קמ"ל דבזמן שאינה קשורה לעולם אסור להנהיג דפי' קשורה דרישא בשבת היא, להכי דחי הגמ' דז"א דודאי אילו הי' נשנית הרישא בלבד יותר הוי לן למתלי טעם האיסור משום דאתי לאתויי ולהצריך שיהי' קשורה בשבת, ולא נטעי לפרש דהא קשורה היינו רק בע"ש, וא"כ שוב לא הוי צריך למיתני הסיפא לזה, אלא ודאי דפי' האמת הוא בע"ש ואתי סיפא המיותרת להודיענו דגם בקשורה בע"ש אסור, וע"פ דרך זה יש להוסיף ולומר דאה"נ למסקנא דפי' הרישא שהיא קשורה מע"ש שפיר אתי סיפא לגופה ולאסור ג"כ כל היכא דקשורה בשבת אף שיחדו בע"ש מטעם דילמא נפיל ואתי לאתויי, דגוף הדין אינו פשיטות כל כך אלא כן הי' סגנון הגמ' רק לאפוקי דלא נפרש קשורה בשבת ברישא כמ"ש ודוק, ובזה מיושב הגירסא בגמ' לקמן (נ"ד:) מ"ט דילמא נפיל כו' ע"ש בתוס' שנדחקו ולפמ"ש א"ש, ומ"מ עיקר הפי' הנ"ל דוחק הוא בכאן, ונראה עיקר דהא דפשיטא להו דגזרינן דילמא נפיל כו' משום כיון דקודם האי בבא נשנו כמה דינים במשניות הקודמין כמה מילי דאסורין מטעם דילמא אתי לאתויי כמו במטולטלת ואינך ע"ש ולכך פריך פשיטא, ולא משום דמרישא שמעינן לה כמ"ש התוס':

שם בגמ' א"ל וכי מה בין זה לאוכף קשה לפי' רש"י ד"ה מרדעת מותר דצערא היא כו' ולאו משוי היא, דמשמע דגם בחצר אסור אי הוי משוי א"כ מאי קושיא דהא ת"ק אוסר לעיל באוכף אע"ג שהתיר במרדעת, א"כ ע"כ ס"ל דאוכף לאו אורחה היא והוי משוי משא"כ מרדעת דאורחה היא לא הוי משוי ולא דמי אוכף למרדעת, (וכ"מ במהרש"א ד"ה בפירש"י דלהניח אוכף על החמור תליא בפלוגתא דת"ק ורשב"ג דלעיל] וצ"ע:

בתוס' ד"ה אילימא כו' וי"ל כו' דאי לא תנא לי' הו"א כו', נראה כוונתם דאי לא הוי תני ברישא בזמן שקשורה ובסיפא הוי תני האיסור באינו קשורה, כמ"ש התוס' מקודם דדרך משניות כן למיתני נמי בסיפא, והכא נמי הוי תני בסיפא בזמן שאינה קשורה א"כ היו טועין והו"א דוקא בקשורה מע"ש כו' כנ"ל, אולם המהרש"א לא פי' כן ע"ש:

בד"ה אוכף כו' וא"ת ויתיר האוכף וינער ויפול כדאמר בפ' בתרא כו', דבריהם אינם מובנים לפע"ד דהתם אין מתירין לנער אלא להתיר החבלים והשקין נופלין מאליהן, והכא הרי כבר התיר האוכף שהרי ע"י הולכה והבאה והוא נופל מאליו באמת מותר, אלא ליקח בידים אסור וכמו כן התם אסור ליקח בידים וצ"ע בכוונתם, גם התירוץ אינו מובן למסקנא דגמ' דמטעם דאפשר דנפיל ממילא אסור א"כ ה"ה התם, ולתי' הב' בגמ' דחימום לחמור אינו צער כל כך משום דחמרא אפי' בתקופת תמוז קריר לי' א"כ בפשיטות הוי להו לחלק בין חמור לשאר בהמה:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה