שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה אשה · דף סג:
בגמ' בירית תחת אצעדה עומדת, לולי פירש"י י"ל תחת ממש שהבירית תחתי' ומחזיק את האצעדה ג"כ, והנה מסקנת הגמ' כאן דאלו ואלו בשתיים וצ"ע בתוס' לעיל (ס'.) ד"ה ותיהוי [שכתבו דאינה נוי לאשה כיון דאינה כי אם באחת ע"ש]:
שם
בגמ' א"ל אביי וציץ ארוג הוא והתניא ציץ כמין טס של זהב כו' ותימא דמפורש בכתוב דשל זהב הי' ולמה לי' להביא הברייתא, ואולי דקרא י"ל שהי' שזור חוטין אחרים ג"כ בתוך הזהב [כמו האפוד שנאמר וקצץ פתילים וגו' או שהי' נעשה בחוטי זהב שזורין]:
שם בגמ' מנין לתכשיט כ"ש שהוא טמא מציץ, עי' פי' רש"י ותוס'. ולע"ד תמוה מה בעי קרא וכמה שיעור יש לנו לתת אי נלמד דתכשיט טמא ממילא ידעינן כיון דלא נתפרש שיעור מה לי גדול או קטן והלא בבגד שלם לא שייך ג"כ שיעור, ודוקא בבגד ג' ע"ג שאינו ראוי אלא למטלית בהא יהבו שיעור שיהי' חשוב לעניים ולעשירים אבל תכשיט דהוא בשלימות שמתקשטין בו מה לי גדול מה לי קטן, ותו קשה לפי' זה דמציץ נמי ליכא למילף על תכשיט פחות מב' אצבעות. וצ"ל לפ"ז דכיון דיצא מכלל ג' ע"ג שוב ילפינן אפי' כ"ש וזה דוחק. ולולי דבריהם הי' נראה דמכאן ילפינן עיקר טומאת תכשיט ופי' תכשיט כ"ש איזה שיהי'. ויליף מציץ דנחשב בתורה בכלל הבגדים מדכתיב ואלה הבגדים אשר יעשו אע"ג דציץ אינו מלבוש אלא להתקשט ש"מ דכל תכשיט שעל הגוף בכלל בגד הוא. [אע"ג דבהך קרא דואלה הבגדים לא כתי' ציץ מ"מ כיון דבאותה פרשה כתיב נשמע דהוי ג"כ בכלל הבגדים. וכ"מ בפנ"י כאן. אכן באבן עזרא שם בפ' תצוה לא כתב כן ע"ש] וממילא היא בכלל טומאת בגדים כנ"ל. ולפ"ז אפשר לפרש גם בהא דאריג ותכשיט כ"ש, דתמוה טובא כיון דאריג כ"ש לחוד ותכשיט כ"ש לחוד טמא למה צריך קרא לאריג ותכשיט כ"ש] ומ"ש בתוס' דאפי' כ"ש שיעור זוטא מיהו בעי. תמוה דהוי להו לפרש לנו השעור. ואולי ס"ל דשיעור תכשיט ב' אצבעות כמו ציץ. אבל אריג כ"ש לא ידענא שיעורא [ועי' מ"ש הרשב"א בשם התוס' לתרץ באופן אחר]. ולפמ"ש אפשר לפרש דהוא תכשיט כ"ש הנעשה בכ"ש אריג שמתקשטין בזה האריג כ"ש דהוי רבותא. דנהי דמוכח מקרא דתכשיט הוי בכלל בגד אע"ג דאינו מלבוש אלא להתקשט. מ"מ י"ל דאם התכשיט נעשה מבגד צריך להיות שיעור בגד ג' על ג'. ונהי דאתרבי אריג כ"ש היינו שארגו לצורך בגד אבל ארגו לתכשיט בלבד אפשר לא אתרבי וצריך קרא דכל כלי מעשה. כנ"ל נכון לפרש דאריג ותכשיט כ"ש היינו שעשה תכשיט מאריג בלבד ונ"מ נמי למ"ש התוס' דאין אריג מטמא עד שיהי' ראוי לכוף ולקפל להניח בו דבר אבל בתכשיט כ"ש ממש (אע"ג שאין בו שיעור הנ"ל] טמא. ושוב מצאתי במאירי כמו כן כעין זה אלא שהוא כתב הנ"מ לענין שאינו מטמא מטעם אריג כגון שהי' בדעתו להוסיף ולארוג בו יותר ע"ש: