שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה אשה · דף סב:
בגמ' ומאי ר"מ כו'. לכאורה הו"ל למימר נמי ומאי ר"א כו'. וצ"ל הפי' דאין הכי נמי דידע מברייתא זו אלא שהקשה הא ר"מ לא פריש כלל דין דכובלת כדאמרי' כובלת מאן דכר שמה. לכן משני דבע"כ חסורי מחסרא כו':
שם בגמ' מתיב רב יוסף כו', נראה דר"י רצה להוכיח דפלייטין נעשה רק להסיר הריח רע ולא לתענוג ובאמת מדר"א דמתיר לצאת בו משמע הכי דאין נעשה רק לריח רע וכדאמרי' לעיל ר"א סבר מאן דרכה למירמה אשה שריחה רע], אבל חכמים אפשר דפליגי בזה על ר"א וס"ל דהוי נמי לתענוג:
שם בגמ' במתניתא תנא כו' בפני מטתו ערום ברש"י אורחא דמילתא נקט כו' דטורח הוא לו ללבוש ולצאת, ונראה דאתי לאשמעינן דדוקא בכה"ג דמצד הטירחא אינו יוצא אינו רשאי לעשות כן. אבל אם צריך להשתין תיכף אמרינן בעלמא דאפי' ברה"ר מותר דסכנה הוא כדאי' בבכורות (מ"ד:) ע"ש:
שם בגמ' ומזלזל בנט"י. לולי פירש"י י"ל דלאו בנט"י דלאכילה קאי דבהא לא הוי אמר רבא דמשי ולא משי לית לן בה רק דומיא דהני משום מאיסותא שיהי' תמיד ידיו נקיות כי מאיסותא מביא עניות כדפירש"י לעיל. ובזה מיושב קושית התוס' בסוטה (ד:) ד"ה נעקר ע"ש. ועי' בפרישה באו"ח (סי' קנ"ח) דגם בנט"י לאכילה פי' הטעם שבא לידי עניות הואיל ואוכל במיאוס ולכלוך הידים כשלא נטל ידיו]: