אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה אשה › דף סב.

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה אשה · דף סב.

דף סא:

בגמ' והתניא ר"א אומר ובלבד שלא יאחזנו בידו כו', נראה דר"א איירי היכא דכשיאחזנו בידו לא ירפאנו. אבל אם כן הוא ג"כ דרך הרפואה למה יהי' אסור. והגע עצמך כשיהי' סגולת הקמיע דוקא שיאחזנו בידו למה יהי' אסור. מידי דהוי כתיגר דמותר לצאת במקל שבידו כמבואר בשו"ע (סי' ש"א סעי' י"ז) וכן בתכשיט שנושאו בידיו ליכא איסורא אלא משום מה"ע כמ"ש במג"א שם (ס"ק כ"ז). ומ"ש התוס' כאן דאיכא איסורא דאורייתא צ"ל דמיירי היכא שאינו דרך תכשיט לישאנו בידו כמ"ש בלבושי שרד שם. א"כ הכא אם גם בידו מרפא הוי נמי תכשיט אפי' נושאו בידו כנ"ל]. ופירכת הגמ' כאן מדתני ר"א הוא משום דבמשנה תני סתם ומשמע דבקמיע מומחה נפיק אפי' היכא שאינו מרפא כשנושאו בידו. אך בחי' הר"ן לא כתב כן אלא דאע"ג דמסי בדנקיט לי' בידי' מ"מ לא יאחזנו בידו והסברא צ"ע. גם סברת תוס' אינו מובן במ"ש דבכה"ג ליכא איסור מ"ע בחדרי חדרים כשנושאו בקומצו:

שם בגמ' אלא הב"ע במחופה עור והרי תפלין כו'. בחי' הרשב"א ברכות (כ"ג:) הקשה דהרי בכליין בעי חלל טפח וכאן בתפלין אע"ג דמחופה למה יועיל כשאין טפח דהו"ל נמי כליין והניח בצ"ע, וי"ל דלפי' רש"י שם סוגיא דהתם מיירי לענין שלא יהי' בזיון במה שמונחין ע"ג קרקע ובהא לא מהני בכליין אבל בכאן לענין הפסק לביהכ"ס מהני, [וכן תי' הפנ"י שם בברכות, וכ"נ כוונת המג"א (סי' מ"ג ס"ק י"ג) דלאחר שהביא קושי' הרשב"א הנ"ל כ' ורש"י פי' כו' ע"ש משמע דלפי פי' רש"י לק"מ. והרשב"א ס"ל דבברכות נמי מיירי להכניס בביהכ"ס כדעת השו"ע וכפי' רה"ג שהביא הר"י שם]. ועי' ברי"ף דמסיק להלכה בקמיע דיש בהן קדושה ודוקא במחופה אור מותר. אך בגמ' לא איפשטא בהדיא. וי"ל דדין מחופה בעור דמותר בהא תליא דאי בקמיעין יש בהן קדושה מוכרחין להתיר במחופה עור כדמוכח מההיא דקמיע. וכן משמע לשון המקשן והרי תפלין דהוי בעי להוכיח דמחופה לא מהני, וא"כ ע"כ צ"ל דאין קדושה בקמיע כקושית הגמ' ואפשר דאביי דס"ל בברכות שם דבכליין לא מהני חיפוי בפחות מטפח איהו ס"ל דקמיע לית בי' קדושה. ולכאורה נראה מוכרח כן דעת המקשן מתפלין דהרי"ף מביא לשון הברייתא בתפלין דאוחזן בבגדו ובידו ונכנס. ומסתמא כן הי' לו הגירסא בגמ'. וא"כ אי לא מהני מחופה מאי מהני מה שאוחזן תחת בגדיו. אלא ודאי משום דבגדיו לאו כליין נינהו וכשיטת אביי דהתם:

בתוס' ד"ה שין של תפלין כו' ולא פריך דלית כו'. כוונתם דבאמת לעיל קפריך נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי. וקשה כיון דגמירי דבעי רצועות שוב הוי בכלל מן המותר בפיך כמו דשני על שין הלכה למ"מ וצ"ל החילוק דשין של תפלין הו"ל כעין כתיבה ובכתיבה הוא דנלמד מתורת ה' בפיך מן המותר כו' אבל לא ברצועות דאינם בכלל כתיבה. ולכן שפיר הקשו כאן דאם הדלי"ת נמי הל"מ הו"ל נמי כמו כתיבת השין דהתם. אכן יש לישב גירסת רש"י דס"ל לרש"י דשיעור אורך הרצועות בימין עד הטבור ובשמאל עד החזה הכל הל"מ כמו כל שיעורין הל"מ. אכן אין הרצועות צ"ל מעור אחד. [ואע"ג דלפי' רש"י במנחות (לה:) בנפסקו הרצועות אסור לתופרן ע"ש היינו מדרבנן כדאי' התם פוק חזי מה עמא דבר. אבל מדאורייתא ע"י תפירה הוי קשירה תמה). וא"כ י"ל דשינויא דגמ' דלעיל אינו אלא על השין הל"מ כיון דהבתים עם השין צ"ל מעור אחד א"כ בע"כ טהורות הם. אבל ברצועות הגם דהדלי"ת הל"מ י"ל דאה"נ מקום הדלי"ת שברצועה צ"ל ממין טהור. אבל יכול לתפור שאר אורך הרצועה ממין שאינו טהור לכן שפיר תני רבי יוסף שם לא הוכשרו כו' לכל אורך הרצועה כדכתיבנא:

בד"ה וכל כו' וא"ת והא הוצאה כלאחר יד היא ושריא כו' י"ל דקושית הגמ' הוא משום דקתני אחד האיש ואחד האשה ש"מ דתרוייהו שוים ואיזו מהם שירצה מותר להכניס התפילין לעיר. והרי כשיש גם איש יהי' עדיף לכתחילה שהוא יכניסם ולא האשה. דאע"ג דלגבי דידה נמי ליכא איסור דאורייתא דהוצאה כלאחר יד הוא. מ"מ כיון דבאיש לאו הוצאה הוא כלל ואינו אסור לצאת בתפלין אלא משום גזירה דילמא מיפסקי כו' יותר יש להתיר לאיש, אלא ודאי דגם לאשה הוי מלבוש כמו באיש:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה